כשהוקמה מדינת היהודים בשנת 1948, התחייב המייסד וראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון לאפשר ל-400 אברכים, תלמידי ישיבה שהיו בגיל גיוס (21-18), להמשיך ללמוד תורה ללא הפרעה. לא לגייס אותם לצה"ל כפי שגויס כל צעיר ישראלי, ולא לחייב אותם בחובות הרגילים שהוטלו על אזרחי המדינה הצעירה, שנלחמה על עצם קיומה מהרגע בו נולדה.

לבן-גוריון היו אז צרות רבות אחרות, כולל חמש מדינות ערב שהסתערו על המדינה על מנת לכלותה. התחייבותו ההיסטורית ההיא לא נתפסה כבעיה אמיתית. איש לא שיער שכעבור דור או שניים, מספר לומדי התורה יכפיל, ישלש, ירבע את עצמו, וימשיך לטוס למעלה בקצב של סדרה הנדסית. היום, מונה כל מחזור גיוס של צעירים חרדים כ-15 אלף אברכים. השירות הצבאי בצה"ל נמשך שלוש שנים (לגברים), ומהנתון הזה עולה שבכל רגע נתון אמורים לשרת בצה"ל בסביבות 45 אלף חרדים. במציאות, משרתים בסביבות 1,500 עד 2,000 בכמה מסלולים מרתקים שנבנו במיוחד עבורם, בחיל האוויר ובחיל המודיעין.

66 שנה לאחר ייסודה של המדינה, הפכו החרדים לאיום אסטרטגי על ישראל, המדינה בה הם חיים. ממספר זניח של כמה עשרות אלפים, הם מונים היום כמיליון נפש. במחזור של כיתות א' (גיל 6) במערכת החינוך הישראלית יש היום כ-50% חרדים וערבים-ישראלים, שני המיעוטים הגדולים שעומדים להפוך לרוב. הציבור המשרת, תורם ויוצא לשוק העבודה בישראל, הולך ומאבד את משקלו באוכלוסיה. פעם החילונים היו רוב. היום הם מיעוט.

למרבה המזל, חובשי הכיפות הסרוגות, אנשי הציונות הדתית, משרתים ותורמים מעל לייצוגם באוכלוסיה, אבל זה לא משנה את המספרים ולא מפחית מהדאגה. חרדים וערבים כמעט ולא מתגייסים לצה"ל, מה שיוצר מצב שמחצית מהצעירים לא נספרים על ידי הצבא בכל מחזור גיוס נתון. צה"ל כונה פעם "צבא העם". עכשיו הוא צבא "חצי העם". בעוד עשור או שניים, גם זה כבר לא. פעם זה היה קוריוז. היום זה איום משמעותי ומוחשי.