עשור ליוזמת ז'נבה: הוואקום המדיני מערער את שלטון נתניהו

באוקטובר 2003, בעצומה של האינתיפאדה השנייה, נחשפה בתקשורת הישראלית יוזמה מדינית שהתסיסה את המערכת הפוליטית. היקף הדיון הציבורי שהתפתח אז סביבה הפתיע אפילו את אדריכליה בצד הישראלי, השר לשעבר יוסי ביילין ויו"ר העבודה לשעבר, עמרם מצנע.

ראש ממשלת הימין אריאל שרון, שהיה אז בשיא כוחו הפוליטי ועמד בראש מפלגה בת 38 מנדטים, מצא את עצמו מאותגר על ידי הסכם שלום וירטואלי שנחתם בז'נבה בין ביילין, אז יו"ר מרצ הקטנה שישבה באופוזיציה, לבין יאסר עבד רבו מהצד הפלסטיני, שלא נשא בתפקיד רשמי. שרון יצא נגד גורמים בשמאל שפעלו מאחורי גבה של הממשלה ושיתפו פעולה עם גורמים העוינים את המדינה, לטענתו. הוא ניסה – ללא הצלחה - לעשות דה לגיטימציה להסכם, שזכה מאז לכינוי "יוזמת ז'נבה", ולאנשים שעמדו מאחוריו.

בזמן שהאינתיפאדה השנייה המשיכה להשתולל, שרון חווה ירידה בכל משאלי דעת הקהל, תוך שהוא נכשל בניסיונותיו לייצר סדר יום מדיני. יוזמת ז'נבה נכנסה בסערה אל תוך הוואקום הזה. היא זכתה לרוח גבית ממנהיגי העולם החופשי, שבהם ביל קלינטון וטוני בלייר, וסירבה לרדת במשך חודשים ארוכים מהכותרות. היוזמה הזאת היתה מהגורמים שהניעו את שרון להכריז על ההתנתקות מעזה כמה חודשים לאחר מכן, לאחר שהבין כי הוא איבד רלוונטיות בשיח המדיני.

עשור אחרי, יוזמת השלום הווירטואלית ממשיכה לייצר סדר יום משמעותי ולעורר ויכוח פוליטי וציבורי, ובכך הישגה הגדול. היא עדיין שומרת על הרלוונטיות של השמאל המדיני בישראל, שספג מכה קשה מאז כישלון שיחות קמפ דיוויד ב-2000 ופרוץ האינתיפאדה לאחר מכן.

כמו שרון בזמנו, גם ראש הממשלה בנימין נתניהו קרוב מאוד לנקודה שבה הוא עשוי לאבד את הרלוונטיות שלו בזירה המדינית. ישראל שרויה באחת מתקופות הבידוד הגדולות שידעה, ונתניהו שותף בעל כורחו לתהליך מדיני לא ברור ומעורפל. הגרוע מכל מבחינתו הוא דעיכתה של הסוגיה האיראנית לאחר החתימה בז'נבה על הסכם הביניים בין טהרן למעצמות.

התנעת המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים העניקה לנתניהו שקט מוגבל בזמן. אולם הדיווחים הסותרים בנוגע להתרחשויות בחדרי הדיונים אינם מעודדים, ומציבים סימן שאלה גדול מעל דבריו מסוף השבוע של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי [6 בדצמבר], על התקדמות בשיחות. גם אביגדור ליברמן, שר החוץ של ישראל, מספר 2 במפלגת השלטון והאיש שמחזיק בידיו את המפתחות לשלמות הקואליציה, הכריז בסוף השבוע בקול צלול וברור מול כל העולם, כי משימת השגת ההסכם היא בלתי אפשרית בזמן הזה.

גם אם ליברמן, שאמר את הדברים מעל במת פורום סבן בוושינגטון, דיבר מהמיית ליבו בלבד ואינו מתואם עם נתניהו, המשמעות הפוליטית של דבריו ברורה: לראש הממשלה אין את תמיכתו של איש המפתח לקידום המשא ומתן. במילים אחרות: לשיחות הללו אין אופק פוליטי.

יחד עם זאת, בדיוק כפי ששרון לא יכול היה להתעלם מיוזמת ז'נבה לפני עשר שנים, כך גם ליברמן ונתניהו אינם פועלים בתוך ואקום. ההסכם הווירטואלי שנחתם לפני עשור היה כבר אז הוכחה ברורה שלתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים יש השלכות עצומות בזירה הבינלאומית, ושציבור גדול בישראל עדיין מעוניין בהסדר קבע עם הפלסטינים שיתבסס על חלוקת הארץ.

הרבה טלטלות עברו אזרחי ישראל בשנים שחלפו מאז. שרון ירד מהבמה, אולם יורשיו במפלגת קדימה, אהוד אולמרט וציפי לבני, כשלו בהשגת הסכם, ולבסוף ב-2009 איבדו את השלטון לליכוד. מאז אותה מערכת בחירות שבה חזר נתניהו לראשות הממשלה, הנושא הפלסטיני ירד לחלוטין מעל סדר היום והוחלף במאבק בגרעין האיראני.

כעת, כשהעולם הולך ומאבד עניין במאבק בתוכנית הגרעין של איראן, עולה רמת העניין במשא ומתן עם הפלסטינים. האוזניים בישראל מקשיבות בקשב רב גם לאזהרותיו של ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, שתיאר את המשא ומתן עם הפלסטינים כסוגיה גורלית לקיומה של ישראל, תוך שהוא תוקף את הקואליציה של נתניהו ומגדיר את ראש הממשלה כמנהיג חלש [4 בדצמבר]. כדי למנוע דיון ענייני בטענותיו של דיסקין, נתניהו בחר בתגובה להשמיץ אותו באופן אישי.

זה מזכיר במשהו את הדה לגיטימציה ששרון ניסה לעשות לביילין רגע אחרי שנחשפה יוזמת ז'נבה ב-2003. זה לא הצליח אז, כי אחרי שלוש שנות אינתיפאדה, הציבור הישראלי יחל לאופק של תקווה. וזה לא יצליח גם כעת. דיסקין, שנאם בשבוע שעבר באירוע לציון עשור ליוזמת ז'נבה, עשה זאת בפני אולם מלא בתומכים של היוזמה, בשעה שמרצ, נותנת החסות הראשית לאירוע, נוסקת בסקרים ל-12 מנדטים.

הבחירות האחרונות הוכיחו שגוש השמאל-מרכז, התומך בתהליך מדיני על בסיס רעיון שתי המדינות, הוא בעל כוח פוליטי שווה לגוש הימין, שגם בתוכו, למשל במפלגתו של ראש הממשלה, יש תומכים לפתרון כזה. בקואליציה הנוכחית יש 25 מנדטים לפחות – מסיעותיהם של יאיר לפיד וציפי לבני - המחויבים לתהליך המדיני. גם בחירתו של יצחק הרצוג לראשות העבודה במקומה של שלי יחימוביץ' משתלבת היטב באותה מגמה.

במקביל, מחוץ למערכת הפוליטית מתקיימת פעילות פוליטית משמעותית שמטרתה להביא להפלת נתניהו. שני מובילי המהלך הזה, אולמרט והשר לשעבר משה כחלון, פועלים כרגע בנפרד – אולם בעתיד הם עשויים לאחד כוחות. לדיסקין ככל הידוע אין שאיפות פוליטיות, אך הוא ישמח להעניק רוח גבית לכל התארגנות שתהווה משקל נגד לראש הממשלה.

נתניהו קרוב יותר מאי פעם לרגע ההכרעה שלו עם עצמו. בלי הגרעין האיראני, הוא יצטרך להיות פעיל יותר בתהליך המדיני הנוכחי או להציג תוכנית חלופית משלו. אחרת, ייכנסו לתוך הוואקום הזה יוזמות מדיניות וכוחות פוליטיים חדשים.