ההסכם עם איראן מתקרב, ונתניהו נותר בלי אג'נדה

כשבנימין נתניהו הצהיר ביום ראשון בערב בירושלים [10 בנובמבר] שהאפשרות לתקיפה צבאית באיראן חייבת להישאר על השולחן, הוא נשמע יותר כמי שמביע משאלת לב מאשר מי שמאמין שלדבריו יש השפעה אמיתית על מהלך העניינים. יום אחרי סיומו של סבב השיחות בין המעצמות לטהרן בז'נבה, שלווה במשבר גלוי בין ארה"ב לישראל כולל חילופי האשמות בין נתניהו לג'ון קרי, הסכם אמנם אין – אולם ברור שהאופציה הצבאית הולכת ונדחקת אל מחוץ לסדר היום. גם בעולם וגם בישראל כבר כמעט שאין מי שמאמין שצה"ל יתקוף את מתקני הגרעין של איראן ללא גיבוי אמריקאי, וכפי שהוכח היטב בסוף השבוע האחרון – גיבוי כזה לא יינתן בעתיד הנראה לעין.

נתניהו פעל בימים האחרונים בכמה ערוצים כדי למנוע הסכם שיוביל להקלה בסנקציות על איראן. מלבד ההתנצחות הפומבית בינו לבין שר החוץ קרי, ראש ממשלת ישראל שוחח עם מנהיגים רבים בעולם וניסה להסביר להם עד כמה רע ההסכם המתגבש, שנראה כי החתימה עליו היא רק עניין של זמן. האיראנים כמהים אליו, האמריקאים רוצים אותו. ואם המעצמות ייכנסו לתהליך דיפלומטי ארוך טווח עם טהרן, שילווה בהקפאה או בהאטה משמעותית של תוכנית הגרעין האיראנית, הסוגיה המרכזית באג'נדה של נתניהו בשנים האחרונות תאבד רלוונטיות.

ראש הממשלה יכול היה לבחור בטקטיקה תקשורתית אחרת: לתאר את ההסכם המתגבש כהצלחה אישית שלו, פרי מאמציו הבלתי פוסקים להחמיר את הסנקציות הכלכליות, שבסופו של דבר דחקו את איראן לפינה וכפו עליה להתגמש. אולם נתניהו מתקשה להפנים את השינוי שחל במגרש הדיפלומטי הזה מאז הבחירות באיראן, ומתבצר בכל כוחו בעמדתו הוותיקה.

כשהיה יו"ר האופוזיציה בין 2006 ל-2009 נתניהו ניהל כמעט לבדו קמפיין בינלאומי לבלימת הגרעין האיראני. הוא הרבה להיפגש עם שגרירים זרים, לנאום על הסכנות ולהשוות בין הסכנה האיראנית לשואת יהודי אירופה. עיני הקהילה הבינלאומית היו נשואות באותן שנים, שבהן אהוד אולמרט כיהן כראש ממשלה, לתהליך השלום עם הפלסטינים. העיסוק בגרעין האיראני נחשב לאזוטרי.

כשנבחר לראשות הממשלה בפברואר 2009, הוא הפך את המאבק בגרעין האיראני לחזות הכל. המגעים עם הפלסטינים נכנסו להקפאה ארוכה שנמשכה מעל לשלוש שנים, ונתניהו, בסיוע שר הביטחון אהוד ברק, העלה את הפצצה האיראנית לראש סדר היום. לזכותו יאמר שהוא קצר לא מעט הצלחות: כראש ממשלה הוא הצליח לרתום למאבק את הקהילה הבינלאומית, שהפנימה את המסר כי תוכנית הגרעין מסכנת לא רק את ישראל, אלא את העולם החופשי בכלל. הוא הצליח לקבל מארה"ב התחייבות למנוע פצצה גרעינית איראנית. שר הביטחון ברק הרבה לדלג בין ירושלים לוושינגטון לצורך שיחות תיאום עם מקבילו ליאון פאנטה. אלה היו גם השנים שבהן הוטלו הסנקציות הכלכליות החריפות שחנקו את הכלכלה האיראנית, ואילצו אותה לבוא אל שולחן המו"מ.

העדנה שידע נתניהו בקדנציה השנייה שלו בראשות הממשלה, בכל הנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית, הסתיימה כמעט במקביל לתחילת הקדנציה השלישית שלו. חילופי השלטון באיראן, הקריצה של המשטר החדש למערב, והתחזקותה של רוסיה בהנהגת פוטין בזירה הבינלאומית, שינו דרמטית את הסיטואציה. בסוף השבוע האחרון התהליך הזה הגיע לשיאו: מאחת הדמויות המובילות בעיצוב היחס הבינלאומי לאיראן, ראש ממשלת ישראל מצא את עצמו בודד כמעט לחלוטין. מלבד הנציגים הצרפתים לשיחות ששמרו על יחס נצי כלפי איראן, הקשב בעולם לטענותיו היה מועט ביותר. הפגישה הבהולה והמתוחה עם ג'ון קרי ביום שישי, רגע לפני שהאחרון המריא לז'נבה, וההצהרה הכעוסה שמסר אחריה, לא תיזכר כאחד מרגעיו המפוארים של נתניהו.

יש צדק מסוים בעמדותיו של ראש הממשלה. החיוכים האיראנים וההתבטאויות החיוביות מסיחים את הדעת ועדיין לא גובו במעשים. ההסכם המתגבש בין איראן לבין המערב הוא בעייתי, וכמי שמופקד על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל, חובתו היא להתערב ולהתריע. אלא שבמקום להיראות מנותק מההתרחשויות בז'נבה, היה עדיף אילו נתניהו היה נותן צ'אנס פומבי לדיפלומטיה, ומרכז מאמצים בניסיון לשפר את ההסכם. כך הוא יכול היה להשפיע לטובה על המשא ומתן ולהיתפס כדמות חיובית יותר. אולם כשהוא, או גורמים רשמיים אחרים בירושלים, שבים ורומזים בעת הזו על יכולתה של ישראל לפעול באיראן כדי להגן על עצמה, הדברים נשמעים מנותקים מהמתחולל בזירה הבינלאומית וכאיומי סרק נטולי בסיס.