איזו הפתעה מכין ליברמן?

אביגדור ליברמן ישב ביום חמישי השבוע (14 בנובמבר) וסקר את הכותרות בתקשורת הישראלית שהעניקו לו את התואר "המבוגר האחראי", "איווט החדש" או "ליברמן המפייס והממתן". יומיים קודם לכן עקץ שר החוץ הטרי, ביום כניסתו לתפקיד, את ראש הממשלה בנימין נתניהו, קרא לצפור "צפירת הרגעה" ולהפסיק לכבס את הכביסה המלוכלכת מול ארה"ב בפרהסיה. "אנחנו לא יכולים להתנהל בלי סיוע של ארה"ב בעולם העכשווי", אמר ליברמן בטקס כניסתו המחודשת למשרד החוץ. 

אז האם מעכשיו אתה תהיה ליברמן החדש, המפויס, המתון, נשאל ליברמן ביום חמישי, וענה לבן שיחו בצחוק מתגלגל: שטויות במיץ עגבניות, אלה הזיות של עיתונאים. אז מה תהיה, הקשה על ליברמן בן שיחו, ואיווט ענה: "נחכה ונראה".

אין בישראל פוליטיקאי קשה יותר לחיזוי מאביגדור ליברמן. לאחר זיכויו, העריכו כולם שהוא ישבור ימינה, יטרפד את המשא ומתן עם הפלסטינים וינסה להשתלט על הליכוד מימין. כעבור כמה ימים, התברר שליברמן שבר שמאלה. לאן ישבור ליברמן בשבוע הבא? אין שום דרך לדעת. לדעתי, גם ליברמן עצמו לא יודע. מחד, הוא פוליטיקאי מחושב, שיודע לנבא ולחזות כמה מהלכים מראש ולתכנן בקפידה את תמרוניו הפוליטיים. מאידך, הוא בלתי צפוי, הפתיל שלו קצר, הוא מגיב בתנועה, משנה תוכניות תוך כדי ביצוען ויודע לנצל הזדמנויות פוליטיות כשהן נקרות על דרכו, גם אם פירוש הדבר לבלום בחריקת בלמים ולזנק בצווחת צמיגים לכיוון ההפוך של זה שהתקדם בו עד עכשיו.

אביגדור ליברמן נחקר על ידי רשויות החוק בישראל 17 שנה. אין לזה תקדים בהיסטוריה המודרנית של עם ישראל. העננה הפלילית ריחפה מעליו עוד לפני שהפך לפוליטיקאי בעצמו, מהימים בהם כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה אצל נתניהו, בקדנציה הראשונה שהחלה ב-1996. 

ביום רביעי בשבוע שעבר (6 בנובמבר), לאחר הכרעת הדין בה זוכה, נתקל ליברמן בתחושה שלא הכיר בעבר: חופש. לראשונה מאז שהוא זוכר את עצמו, אין מעליו עננה. הנטל הוסר. לפתע, הוא יכול לפעול בצורה חופשית, בלי לנסות להבין איך הפעולה תשפיע על החוקרים או על השוטרים או על הפרקליטות או על היועץ המשפטי לממשלה או על השופטים. ליברמן חופשי עכשיו להיות ליברמן האמיתי. זה שהוא רוצה להיות.

בחלק המוקדם של הקריירה הפוליטית שלו, זמן לא רב לאחר שהקים את "ישראל ביתנו", הציג ליברמן תוכנית מדינית מאתגרת, מקורית ונועזת (2004). התוכנית הסכימה לכינון מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בתנאי ששתי המדינות יחליפו ביניהן שטחים. ישראל תספח את גושי ההתנחלויות בשטחים, פלסטין תקבל מישראל אזורים רוויי אוכלוסיה ישראלית-ערבית, המגדירה עצמה בעשורים האחרונים כאוכלוסייה פלסטינית לכל דבר. 

ליברמן הסכים לוותר על נתחים מישראל הריבונית, שבתוך תחומי הקו הירוק. אזורים כמו ואדי ערה, כפרי "המשולש", בהם מתגוררים מאות אלפי ערבים ישראלים, אזרחים ישראלים שווי זכויות, אמורים לעבור לידי פלסטין, בעוד גושי ההתנחלויות הגדולים יישארו בידי ישראל.

רק בדרך הזו, אמר ליברמן, יהיו כאן שתי מדינות לאום יציבות. לא ייתכן, הסביר, שתהיה מדינה פלסטינית טהורה, שלא מוכנה לקבל ולו אזרח ישראלי אחד בתחומה, בעוד ישראל תהיה מדינה דו לאומית, שיש בה מיעוט ערבי-פלסטיני שמתקרב ל-25% מהאוכלוסייה, במגמת עלייה מתמדת. המצב הזה לא בריא, אמר ליברמן, והשתמש במודל הקפריסאי המצליח: יוונים דרומה, טורקים צפונה, והעסק נרגע. 

במסגרת תוכניתו, הסכים ליברמן גם לחלוקת ירושלים. אין לנו צורך בכפרים הפלסטינים או במחנות הפליטים שסופחו לירושלים, אמר. לשיאו הגיע באמירה שהוא מוכן לוותר על ביתו בהתנחלות נוקדים, תמורת שלום אמיתי. אני מוכן, הוסיף, לוויתורים קשים מאוד גם בתחום הטריטוריאלי, אם הדבר יביא לאחדות אמיתית בעם ישראל.

התוכנית נחשבה מהפכנית ועוררה סערה גדולה. ממעמקי הימין הגיח ליברמן עם משהו אחר לגמרי. עם מדינה פלסטינית. עם ויתור על שטחים ישראלים ריבוניים. ליברמן המריא עם התוכנית הזו ממעמד של מפלגה קטנה למפלגה כמעט גדולה, אבל בינתיים, התוכנית הצהיבה על המדף עד כדי התפוררות. 

כשנשאל לאחרונה על תוכניתו המדינית, השיב ליברמן ביבושת ש"היא כבר לא רלוונטית". 

במקביל לתוכנית הזו, הקפיד ליברמן לסגל לעצמו תדמית של פירומן אזורי, נשא את נאום "טהרן אסואן" המפורסם שלו (בו איים על סכר אסואן במצרים ועל שליטי איראן), שלל את המשא ומתן עם הפלסטינים וטרפד גישושים למשא ומתן על רמת הגולן מול הסורים. 

הוא הצליח לאחוז, רוב הזמן, את המקל בשתי קצותיו. בימין ראו בו את הדבר האמיתי, למרות שביסודו ליברמן אינו אידיאולוג אלא פרגמטיסט. בשמאל, כנ"ל בדיוק. רק ליברמן, אמרו לעצמם מצביעים לא מעטים, יהיה חזק מספיק כדי להביא הסדר ולהעביר אותו בציבור. 

נדמה לי, שהמשחק הזה של ליברמן, הריקוד בין שני הקצוות של המערכת הפוליטית, החזקת המקל הארוך בשני קצותיו, הולך ומסתיים.

הבעיה העיקרית של ליברמן היא שהמאגר האלקטורלי שלו מתייבש והוא עדיין לא איתר מנועי צמיחה חדשים. האיחוד של הרגע האחרון עם הליכוד, ערב הבחירות האחרונות, העניק לבנימין נתניהו עוד קדנציה בלשכת ראש הממשלה, אבל הוריד את "ישראל ביתנו" ל-11 חברי כנסת. אם המפלגה הייתה רצה לבד, התוצאה הייתה נמוכה עוד יותר. בני העלייה הרוסית, שעל פתקיהם דהר ליברמן לצמרת, נמצאים בישראל כבר מעל 20 שנה. הרוסיות שלהם מתפוגגת. ילדיהם, שכבר מצביעים לכנסת, הם ישראלים לכל דבר. 

התוכנית של ליברמן לאגף את נתניהו מימין נתקלת במתנגד לא צפוי וקשוח: נפתלי בנט ו"הבית היהודי". עמדותיו של ליברמן בענייני דת ומדינה, החביבות על המרכז הפוליטי בישראל ועל יוצאי ברית המועצות, ניגפות בפני תוכניות דומות של "יש עתיד" של לפיד או "התנועה" של ציפי לבני. אין ספק, ליברמן זקוק להתנעה מחודשת. לאתחול דחוף. נכון לרגע זה, הוא פוליטיקאי האתמול.

השבוע הפתיע ליברמן בקואליציה לא צפויה עם יאיר לפיד ונפתלי בנט סביב הסוגיה של מינוי יורשו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. מדובר בתפקיד יוקרתי, רב השפעה. המחזיק בו חשוף לכל המידע הרגיש והמסווג ביותר שיש למערכת הביטחון הישראלית להציע. ליברמן תומך במינוי ח"כ עפר שלח, עיתונאי לשעבר מ"יש עתיד", למרות תמיכת בנימין נתניהו בח"כ הליכוד הוותיק צחי הנגבי. 

גם זו הפתעה. בניגוד להערכות המוקדמות שליברמן יקפיד מעכשיו לייצב את הקואליציה ולהרגיע את הרוחות, הוא פעל השבוע הפוך. איך יפעל בשבוע הבא? איך שיראה לנכון.

בשבוע הקרוב יגיע לישראל נשיא צרפת, פרנסואה הולנד. ליברמן צפוי לצאת לאחר מכן לסבב נסיעות עבודה קדחתני. הוא יהיה ברומא, בוושינגטון, במוסקבה ובמקומות רבים נוספים. מבחן ראשון לזהותו של ליברמן החדש יהיו הטקסטים שיגיד למארחיו השונים. העובדה שהוא יוצא לוושינגטון ומשם ממריא למוסקבה, מרתקת. ליברמן מתלבט תמידי על הציר הזה, בין המערב למזרח. הראש שלו מבין שוושינגטון היא הדבר האמיתי מבחינת ישראל. הבטן והלב נמצאים ברוסיה. ליברמן נולד בברית המועצות, מדבר רוסית, חולם ברוסית, סופר ברוסית ומבין רוסית. יש לו קשרים עמוקים עם הצמרת הרוסית והוא נמנה על הפוליטיקאים הבודדים שמיהר לברך את ולדימיר פוטין לאחר ניצחונו השנוי במחלוקת בבחירות.

לליברמן אינטרסים רבים בבירת רוסיה וברפובליקות סובייטיות לשעבר רבות. הקשר שלו עם הצמרת הרוסית אינטימי ורב שנים. הוא מאמין שרוסיה מחזיקה מפתחות רבים הקשורים למזרח התיכון וגם בימים קשים, כשמתפרסם (שוב) שפוטין מתכוון למכור לסורים טילי אס-300 או משהו בסגנון הזה, ליברמן תמיד שם כדי להרגיע, לקרוץ ולהסביר לבני שיחו שהמרחק בין הפרסום בתקשורת לאספקת הטילים בשטח גדול מאוד.

ניגוד העניינים הפנימי בהתנהלותו של ליברמן בולט במיוחד בכל הקשור לעניין הפלסטיני. איווט מסרב בעקשנות לקיים קשר כלשהו עם פוליטיקאים פלסטינים, הוא הדיר את עצמו מרצון מהמשא ומתן הנוכחי (בטענה שכמתנחל הוא נגוע בניגוד עניינים), הוא תוקף ללא הרף את הלגיטימיות של אבו מאזן, אבל אנשים שמכירים אותו יודעים שפעמים רבות בעבר הוא קיים פגישות דיסקרטיות עם פלסטינים, בעיקר אנשי עסקים מוכרים ומקורבים לשלטון. האווירה בפגישות הללו הייתה חברית ואינטימית. 

שיא המוזרות של ליברמן אירע במהלך ביקורו של המלך חוסיין המנוח בירושלים, בקדנציה הראשונה של נתניהו. חוסיין היה קונצנזוס בישראל, נהנה מפופולאריות אדירה בציבור הישראלי לאחר חתימת הסכם השלום והצליח לגעת בלבבות של כמעט כל ישראלי. ליברמן, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, סירב להישאר בתחומי הבניין כשחוסיין הגיע ללשכת נתניהו, אסף את עצמו ונסע להסתפר אצל הספר הוותיק שלו בירושלים. העיקר שלא להיקלע לאותו מבנה יחד עם שליט ערבי. נקווה שמאז התבגר.

ב-24 בנובמבר יתכנס מרכז מפלגתו של ליברמן, "ישראל ביתנו". על הפרק: עתידו של האיחוד עם הליכוד. תוכניתו המקורית של איווט הייתה להתאחד עם הליכוד ולהשתלט עליו מבפנים. להיות היורש של נתניהו ואז לזרז את פרישתו. בינתיים, התכנית הזו תקועה. צמרת הליכוד עוינת את ליברמן ואין לבכירים דוגמת גדעון סער, גלעד ארדן, משה (בוגי) יעלון ואחרים שום כוונה להתאבד ולהניח לליברמן לכבוש את נחלתם. 

כשנשאל מה הסיכוי שמפלגתו תחתור להישאר בתוך הליכוד, ענה ליברמן השבוע שמדובר בסיכוי נמוך מאוד. אם אכן יופרדו המפלגות אחת מהשנייה, זו תהיה דרך חדשה עבור אביגדור ליברמן, דרך קשה יותר מקודמותיה. הוא יצטרך לכבוש מחדש את המשבצת שלו על המפה הפוליטית הצפופה והאלימה בישראל. 

נכון לעכשיו, זה לא נראה קל. מצד שני, מדובר בליברמן. האיש הכי לא צפוי בישראל. יהיה מה שיהיה, זה בטח יהיה מפתיע.