שמונה-עשרה שנה לרצח רבין – הנושא הפלסטיני לא מעניין את הישראלים

הפיכתה של העצרת המרכזית לזכר יצחק רבין לאירוע של תנועות הנוער, שכותרתו "זוכרים את הרצח - שומרים על הדמוקרטיה", מבטאת בדיוק רב את מקומה של מורשתו בציבוריות הישראלית, שמונה-עשרה שנה אחרי הרצח.

במוצאי השבת האחרונה [12 באוקטובר] התקבצו בכיכר רבין בתל אביב כ-35 אלף בני אדם, מרביתם חניכי תנועות הנוער מימין ומשמאל - הרכב אנושי שחלקו הגדול עדיין לא נולד בזמן הרצח. הנתונים האלה הזמינו, כמובן, דיונים בתוכניות האקטואליה למחרת בבוקר. השיחות באולפנים עסקו בשאלה הכללית לאן נעלמה מורשת רבין, במיעוט היחסי של המשתתפים לעומת השנים הקודמות ובסיבה להיעדרם של דמויות פוליטיות בכירות ושל הציבור הרחב מהטקס, בניגוד לעבר.

הנימה שעלתה בדרך כלל מהשאלות היתה ביקורתית וביטאה מעין געגוע לדרך שבה צוין הרצח בשנים הראשונות: עשרות אלפי משתתפים לא מאורגנים, נוכחות של ראשי מפלגות השמאל ומשפחת רבין בהרכב מלא ושידורים ישירים בכל הערוצים האפשריים.

ניב רסקין, שראיין בגלי צה"ל את מנחה העצרת, השחקן משה איבגי, ניסה לגרור אותו להשוואה בין הלוויית הענק של הרב עובדיה יוסף שנערכה כמה ימים לפני כן ובין האירוע המצומצם לזכרו של ראש ממשלה שנרצח בגלל השלום. למרבה המזל, איבגי היה מספיק חכם ומיומן כדי לא ליפול למלכודת המופרכת והפופוליסטית הזאת.

הניסיון להאשים את ההנהגה הפוליטית הנוכחית או את בורותו של הציבור בירידה בקרנה של העצרת מחמיץ את העיקר: הנושא הפלסטיני אינו מעניין את רוב הישראלים.

רצח רבין היה רצח פוליטי. הוא נועד לעצור מהלך מדיני שהיה אמור להוביל להקמת מדינה פלסטינית, וככזה הוא הפך לחלק מהנרטיב הפוליטי-מדיני הישראלי. מכאן שמורשת רבין לא היתה מורשת של שמירה על הדמוקרטיה, כפי שהתפתחה עם השנים, והכאה קולקטיבית על חטא ההתעלמות מהאלימות שקדמה לרצח.

רבין נרצח בדרכו להגשים חזון מדיני אמיץ, שהפך מאותו רגע לדגלו העיקרי של השמאל המדיני ואחר כך של המרכז הפוליטי. במובן רחב יותר ניתן לומר שהוא אומץ, לפחות הצהרתית, גם על ידי מנהיג הימין בשנים האחרונות, בנימין נתניהו.

מאז האינתיפאדה השנייה וכישלון שיחות קמפ דייוויד שהוביל ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, חלה שחיקה בעניין הציבורי בנושא הפלסטיני. ראש הממשלה האחרון שהרבה לעסוק באג'נדה הזאת היה אהוד אולמרט, אך חרף הצעתו הנדיבה לאבו מאזן גם הוא לא הצליח להביא הסכם, ובסופו של דבר הרחיק עוד יותר את הציבור מהרעיון.

כך קרה שמנושא מוביל, הנמצא בראש סדר העדיפויות, הלך העניין הפלסטיני ונדחק לשוליים, עד שבכהונתו השנייה של נתניהו בראשות הממשלה בשנים 2012-2009 הוא נעשה זניח ואת מקומו תפסו האיום האיראני והמחאה החברתית.

אם כן, לא רק מרחק השנים וההנהגה הימנית גרמו לרבין ולמורשתו להישכח אט-אט בציבוריות הישראלית. מורשתו המדינית פשוט חדלה לעניין ואיבדה את הרלוונטיות שלה.

מערכת הבחירות האחרונה ביטאה באופן מובהק את המגמה הזאת. השלום היה כמעט מוקצה ונעלם ממרבית הקמפיינים. בבחירות 1996, שנערכו כמה חודשים לאחר הרצח, הנושא הזה שלט במערכת הבחירות: העבודה עם תמונות רבין, קלינטון וערפאת על מדשאות הבית הלבן והליכוד עם מסע התעמולה הבלתי נשכח של "פרס יחלק את ירושלים", שהביא לנתניהו את השלטון בפעם הראשונה. כולם דיברו על שלום. העבודה - על פי מורשת רבין, והליכוד - הבטיח "שלום בטוח" על רקע פיגועי הטרור שאחרי אוסלו. חזון רבין קרע את העם.

לעומת זאת, בבחירות האחרונות שלי יחימוביץ' נמלטה ממורשת רבין כמי שבורחת מבשורה קשה. יחימוביץ' עשתה זאת מכיוון שראתה בכל סקר אפשרי שהציבור עייף מהשלום עם הפלסטינים ומחפש פתרונות למצוקותיו הכלכליות והחברתיות. יחימוביץ' הניחה שבדרך זו תצליח למשוך מצביעים מהימין. בסופו של דבר, היא לא טעתה באבחנה: רוב הציבור אכן לא מתעניין בפלסטינים, אבל המסקנות שהסיקה היו מוטעות. הימין לא הלך אחריה שכן העדיף את מנהיגיו, והגרעין הקשה של מפלגת העבודה סבר שהיא הגזימה בהתכחשות לחזונו של רבין והצביע ברגליו. הצעד הזה עלה לה באובדן של 3-2 מנדטים למרצ ולתנועה. ועדיין, יש לזכור כי לא מדובר במאסה של מצביעים אלא רק בתומכים הוותיקים של העבודה, שנרתעו מיחימוביץ' וחשבו שהיא אינה מבטאת את סדר היום הכלכלי והמדיני המובהק של העבודה והופכת אותה למפלגת נישה.

ועל אף התיאור הזה, מורשת רבין יכולה בנקל לחזור ולהיות רלוונטית. זה יקרה אם נתניהו יציג בפני הציבור הישראלי מתווה של הסכם עם הפלסטינים. בתרחיש קונקרטי כזה הקְרב בין הימין לשמאל על חלוקת הארץ יתעורר לחיים, ואיתו המורשת הנשכחת והוויכוח הפוליטי-מדיני שחצה את הציבור, בדיוק כמו אז, לפני שמונה-עשרה שנה.