הכיבוש משחית. עכשיו זה מדעי

מטיילים המשוטטים בימים אלה ברחובות ירושלים, אינם יכולים שלא להבחין בפוסטרים ענקיים שהמילה "לייהד" תופסת חלק ניכר משטחם. לוחות מודעות מקדמים את פניהם בכרזה פרובוקטיבית הזועקת "קוקוריקו מואזין". המסרים הללו - דחיקת רגליהם של אזרחיה הפלסטינים של ירושלים והלבנת פניהם - הם גולת הכותרת של תעמולת הבחירות של רשימת "ירושלים מאוחדת". בראש הרשימה עומדים שמואל שקדי, פעיל ימין, ואריה קינג, שמתעל את מרצו להחדרת מתנחלים לשכונותיה הפלסטיניות של העיר.

אם את התעמולה האנטי-ערבית הזו אפשר לפטור כתופעת שוליים לאומית-קיצונית הקיימת בעולם כולו, הרי שעם הקִרבה האידיאולוגית המטרידה בין שני המועמדים היחידים לראשות העיר קשה יותר להתמודד. על הנהגתה של אחת הערים המורכבות והנפיצות ביותר בעולם מתמודדים ניר ברקת, ראש העיר המכהן, ומשה ליאון, העומד בראש סיעת הליכוד-ביתנו. ברקת, שהתפאר לאחרונה בהשתתפותו בטקס הנחת אבן פינה להתנחלות חדשה בג'בל מוכבר, זוכה לתמיכתן של מפלגת העבודה ומרצ. ליאון, שליחו האישי של אביגדור ליברמן, מתאמץ לעקוף את ברקת מימין ואף מחבק את קינג ושותפיו.

כיצד הפכה ההתמודדות החשובה על ניהולה של ירושלים לקרב פנים-ימני? התהליכים הדמוגרפיים המתרחשים בעיר בעשורים האחרונים, אינם מספקים תמונה מלאה. את ההסבר יש לחפש מחוץ לגבולה המוניציפלי של ירושלים.

דו"ח שערכה החוקרת ד"ר הללי פינסון מגלה, כי הנוסח המשוכתב של הספר "להיות אזרחים בישראל", ספר ללימודי אזרחות המשמש כהכנה לבחינות הבגרות, מחזק את הבנייתו של שיח אתנו־לאומי כשיח המרכזי ואף היחיד בקרב הנוער. הספר מלמד שהגדרת ישראל כמדינה יהודית קודמת להגדרתה כמדינה דמוקרטית. מדד הדמוקרטיה הישראלית שפרסם השבוע המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה, כי 29.2% מהישראלים היהודים מעדיפים מדינה עם צביון יהודי על פני מדינה עם צביון דמוקרטי. זאת לעומת% 17 בשנת 2010.% 48.9 מהיהודים סבורים שליהודים צריכות להיות יותר זכויות מאשר ללא יהודים.

במקביל, הבדלי הגישות בין שמאל לימין סביב שאלות, כמו עתידם של השטחים שישראל השתלטה עליהם ביוני 1967, גורל ההתנחלויות והיחס לפלסטינים, מעמיקים. ד"ר עידן ירון, סוציולוג הצופה זה שלוש שנים בחיי היומיום של בית-ספר תיכון נורמטיבי במרכז הארץ, סיפר בראיון לדה מרקר, כי בעיני התלמידים "להיות שמאלני זה כמעט יותר גרוע מלהיות ערבי."

הקיטוב הזה הוא עוד אחד מתוצרי הלוואי של הכיבוש. ספר חדש, "השפעת הכיבוש על החברה הישראלית", היוצא בימים אלה בהוצאת האגודה הישראלית למדע המדינה, ממפה את הרבדים השונים של השלכות השליטה הישראלית על השטחים.

בספר, שסקירתו מתפרסמת כאן לראשונה, מאגדים הפרופסורים דניאל בר-טל ויצחק שנל מאמרים של יותר מעשרים חוקרים ישראלים, כל אחד מומחה בתחומו, היוצרים פסיפס רחב וייחודי. כך, בהפניית הזרקור להיבטים השונים של הכיבוש, ניתן להיווכח איך השפיעה השליטה בשטחים על החברה הכובשת, עד שזו הפכה למרכיב מרכזי בהבניה מחדש של הזהות הישראלית ושל מבנה המשטר הישראלי, כפי שכותבים השניים באחרית דבר מפרי עטם.

46 שנים אחרי שפרופ' ישעיהו ליבוביץ ניבא שהכיבוש ישחית את החברה הישראלית, טוען פרופ' מרסלו דסקל, מי שהיה דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, כי על חברה כובשת נגזר להמיר את הערך של כיבוד האחר בחשדנות כרונית. דסקל מציין כי לחשדנות קשר הדוק להכחשה, זלזול, השפלה, חוסר כבוד, אפליה, מיזנטרופיה, אשמה ודה-הומניזציה של האחר ושל העצמי. כך, לדבריו, מרקם המוסריות מרוסק ומתרחש תהליך של הידרדרות מוסרית.

הפרופסורים לפסיכולוגיה צ'ארלס גרינבאום ויואל אליצור מתארים את השפעת השלטון הצבאי בשטחים על חיילים, המשתתפים במשימות שיטור ודיכוי של אוכלוסייה אזרחית. הם מציגים מחקרים המלמדים שרוב מעשי האלימות לא התבצעו במהלך לחימה ישירה עם חמושים, אלא כנקמה או כ"חינוך" של האוכלוסייה ו"הנעתה" לשתף פעולה עם הרשויות הישראליות. שני החוקרים הבכירים, ששירתו שנים רבות בתפקידים רלבנטיים במערך המילואים, מציינים שצה"ל לרוב נמנע מלחקור סוגיות אלו, משיקולים פוליטיים המוסווים בנימוקים של "ביטחון שדה." במקרים מסוימים, הם מציינים, הצבא אף בחר להתמודד עם מחקרים כאלה על-ידי העברת החוקרים מתפקידיהם.

לצד המחיר המוסרי- ערכי, מציג הספר גם את הצד הכלכלי- חברתי של פרויקט הכיבוש. הכלכלן שיר חבר מפריד בין שלוש תקופות. בתקופה הראשונה, מ-67' עד 86', הכיבוש השתלם מבחינה כלכלית לישראל. בתקופה השנייה, מפרוץ האינתיפאדה הראשונה (1987) ועד 2004 ("תקופת ההתנגדות", כלשונו) התהפכה המגמה - אחזקת השטחים נהפכה לעול כלכלי ,שהעמיד בספק את יכולתה של החברה הישראלית להתמודד עימו. התקופה השלישית ("כיבוש מופרט") מתאפיינת בשגשוגן של חברות פרטיות, שהתמחו בייצור אמצעים ל"הגנת המולדת" ובייצואם לרחבי העולם. על-פי אומדנו המשוער (בגלל מדיניות מכוונת ועקבית של הסתרת התקציבים שהרשויות מעבירות להתנחלויות), עלותו של הכיבוש הסתכמה עד לשנת 2008 בסכום עצום של יותר מ-380 מיליארד שקלים ( בניכוי הכנסות).

בדומה למציאות הכלכלית-החברתית והדמוגרפית, גם התודעה ביחס לכיבוש עברה מספר גלגולים. דן אוריין, פרופסור-חבר בחוג לאמנות התיאטרון בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל-אביב, סוקר את ביטוייו של הכיבוש באמנות הישראלית. אוריין מתאר אבולוציה של הרפרטואר האמנותי: עד שנות השמונים של המאה הקודמת התעלמו אנשי הזרם המרכזי מהכיבוש, התייחסו אל השטחים כאל "פיקדון להסדר מדיני", ופה ושם אפילו התהדרו ב"כיבוש נאור". מאז ואילך החלו היוצרים להתמקד במציאות הקשה והמזיקה שהכיבוש כופה על העם הכובש.

תפיסת הכיבוש של העורכים בר-טל ושנל מוצגת בפרק המסכם של הספר: "תהליך של סיפוח זוחל באמצעות אתניזציה או ייהוד של השטחים." תפיסה זו, שהייתה נחלתו של מיעוט שולי בעם, הפכה בשנים האחרונות לעמדת הרוב בעולם האקדמי.

עם זאת, החידוש שמציג הספר אינו מתבטא במתן מענה לשאלה, מה עושה הכיבוש לחברה? את התשובה לכך ניתן לסכם בשתי המילים שנהפכו זה מכבר לקלישאה: הכיבוש משחית. ייחודו וחשיבותו של הקובץ טמון בתיאור רחב-יריעה של ה"איך": איך מתרחשת ההשחתה, וכיצד היא משפיעה על כל היבט כמעט בחייה ובזהותה של החברה הכובשת, עד להפיכתה לזהות הישראלית החדשה. הספר החשוב הזה, כמו גם המציאות הפוליטית הנשקפת ממערכת הבחירות בירושלים, יכולים לשמש תמרור אזהרה נוסף עבור אותם ישראלים, שכמו רוב המומחים שתרמו לספר, מבקשים לשמור על הזהות הדמוקרטית והמוסרית של ישראל, בצד ערכים יהודיים וליברליים.