דילוג לתוכן העיקרי

כך הכשילו ערפאת ואנשיו את חזון המדינה הפלסטינית

20 שנה לאוסלו: בזמן שהשטח בעזה ובגדה ביקש להקים מדינה דמוקרטית, חבורת תוניסיה פעלה לפי מודל המשטר הערבי שצעירים בכל המזרח התיכון מנסים כעת להחליף
PLO Chairman Yasser Arafat (R) shake hands with Israeli Prime Minister Yitzhak Rabin (L), as U.S. President Bill Clinton stands between them, after the signing of the Israeli-PLO peace accord, at the White House in Washington September 13, 1993. REUTERS/Gary Hershorn (UNITED STATES - Tags: POLITICS) - RTX13K52

בדיוק היום לפני עשרים שנה [13 בספטמבר, 1993], בשעה חמש בערב, נחתם הסכם אוסלו בבית הלבן. יצחק רבין, שמעון פרס, יאסר ערפאת, מחמוד עבאס וביל קלינטון עמדו על השטיח האדום ולחצו ידיים. אחד מאנשי הפתח, איהאב אל אשכר, קיבל על עצמו את התפקיד להוציא את כל תושבי רצועת עזה לחגוג את העידן החדש, עידן השלום. הוא גייס כספים מבעלי עסקים בעזה, וארגן מתפרות שיתפרו את דגלי פלסטין כדי שכולם יוכלו לקשט את בתיהם.

עזה, שתושביה נאלצו מדי ערב בשעה שמונה להיכנס לעוצר ולהסתגר בבתיהם עד עלות השחר, קיבלה היתר לחגוג במשך כל הלילה. איהאב אל אשכר היה מרוצה. מי שהיה חבר המפקדה העליונה של האינתיפאדה הראשונה אמר לכל מי שהקשיב לו, שברגע הזה הוא מניח את הנשק ועובר למצב של חלום. אבל לא כולם נהגו כמוהו. רבים חלמו חלום אחר. מהר מאוד הוא גילה שאחרים מנסים לגנוב לו ולחבריו את המדינה שבדרך, ולמסד מדינה אחרת, על יסודות שונים.

רוב אנשי הפתח באותה תקופה היו חברים במפקדה העליונה של האינתיפאדה, וכשנלכדו על ידי צה"ל נשלחו למאסר. כולם ריצו מאסר לתקופות שונות בבתי הכלא הישראלים. דווקא שם, הם התוודעו להוויה הישראלית, לתרבות הישראלית ולדמוקרטיה, ליסודות שביקשו אחר כך להקים עליהם מדינה משלהם. דווקא שם, בתוך בתי הכלא, נזרעו הזרעים של הסכם אוסלו.

האסירים הפלסטינים הפכו לתומכים של רעיון "שתי מדינות לשני עמים", ואת הבשורה הזאת שיגרו לתוניסיה, אל ערפאת ועוזריו. אחד מאותם אסירים היה איהאב אל אשכר. גם הוא עשה את המעבר מאיש טרור לאיש שלום.

מסיפורו של איהאב ניתן ללמוד הרבה על עלייתו ונפילתו של הסכם אוסלו, שהחל כהבטחה לימים טובים יותר במזרח התיכון, אבל הפך את הסכסוך העקוב מדם לקשה הרבה יותר. אין זה אומר שההסכם לא היה הצעד הנכון, אבל צדק מי שהשווה אותו למסננת מלאה בחורים, כי היו בו שלל נקודות תורפה בלתי מטופלות שאפשרו למתנגדיו הרבים לחסלו.

אולם הסיפור של איהאב אל אשכר מדגים היבט אחד נוסף של כישלון הסכם אוסלו שלא עסקו בו הרבה, והוא זה שהיווה הבסיס הרעוע והמושחת שעליו נבנתה הרשות הפלסטינית. כמעט שנה אחרי שנחתם ההסכם, באביב 1994, הגיעו מתוניסיה לשטחים הפלסטיניים ערפאת ואנשיו. חבורה זו ראתה באופן שונה מהפלסטינים המקומיים את אופייה ודמותה של המדינה שאמורה הייתה לקום בסוף תהליך מימוש ההסכם. בזמן שהשטח רצה להקים מדינה דמוקרטית, הם ביקשו להקים מדינה על פי מודל המשטר של מדינות ערב אחרות, עם מנהיג כל יכול וקבוצת מקורבים המקיפה אותו ונהנית מכוחו. והם גם הצליחו.

כמה חודשים אחרי שנחתם הסכם אוסלו, נסע איהאב אל אשכר עם פעילי פתח נוספים לבקר בפעם הראשונה את ערפאת בגלות. "הגעתי לתוניסיה", סיפר לי פעם איהאב, "ויצאתי מיד לבלות. אתה יודע מה זה לראות בפעם הראשונה בחיים אנשים מבלים, רוקדים? ביליתי עד 3 לפנות בוקר וחזרתי למלון. אבל לא מצאתי שם אף אחד מחברי שבאו איתי מעזה. נאמר לי שלקחו אותם לחקירה. עזבתי הכל ורצתי ללשכה של ערפאת. ראיתי אותם ישובים נבוכים. מה אתם עושים? שאלתי. 'לקחו אותנו', הם השיבו. 'ובאתם ככה כמו ילדים? קומו, אף אחד לא חוקר פה אף אחד'."

התברר שערפאת רצה לחקור את אנשי עזה בפרשת רציחתו בעזה של פעיל פתח בעבר מוחמד אבו שעבאן, עורך דין שנחשב לידידו. שומרי ראשו של ערפאת תפסו גם את איהאב והשליכו אותו לתא המעצר. מישהו הצליח להתקשר לעזה וסיפר על הבושה הגדולה שאירעה בתוניסיה.

תוופיק אבו חוסה, חברו של איהאב, וממנהיגי השטח בעזה שנותרו אז ברצועה, התקשר לערפאת והודיע לו נחרצות: "יש לך שלוש שעות לשחרר את החבר'ה, אם הם לא משוחררים מהמעצר עד אז, אנחנו מוציאים את כל עזה לרחובות ושורפים את תמונותיך קבל עם ועולם. אתה לא תעיז להגיע לעזה." ערפאת שחרר אותם, אבל הקרע בין אנשי תוניסיה לבין פעילי השטח לא אוחה עד עצם היום הזה.

כשהגיעו אנשי תוניסיה לעזה ולגדה, גילו שאר תושבי המקום, ובעיקר פעילי השטח, את הפערים בינם לבין ערפאת ואנשיו, שחשבו את עצמם לנעלים ומיוחסים מהם. בעוד שבשטחים לחמו באינתיפאדה, הקריבו את חייהם למען הקמתה של מדינה פלסטינית וישבו שנים בבתי הכלא הישראלים, אנשי תוניסיה חיו חיים של מותרות. ועכשיו הם גנבו מהם, כך הרגישו המקומיים, את המדינה שבדרך.

הרשות הפלסטינית הוקמה על בסיס מוסרי רעוע. השחיתות פשתה בה ואכלה כל חלקה טובה. במקום שלטון שיפעל למען הציבור, רוב מנהיגי תוניסיה היו עסוקים בלגנוב את הקופה הציבורית. וילות פאר מנקרות עיניים הוקמו בשטחים, ומכוניות מרצדס שחורות ובוהקות נראו תדיר חולפות במחנות הפליטים הצפופים. בבחירות 2006 הם שילמו על כך. חמאס הביס את פתח, לא בגלל האידאולוגיה הדתית ורצונו של ארגון הטרור לפתוח מלחמת ג'יהאד בישראל, אלא בגלל שתושבי השטחים, בעזה ובגדה, ביקשו לנקום באלו שבאו כדי להקים מדינה אבל העדיפו את טובתם האישית.

איהאב אל אשכר סיפר כי הסיק אחרי המעצר בתוניסיה מסקנה אישית דרמטית: מי שהיה מנהיג המפקדה העליונה של האינתיפאדה הראשונה התרחק מהפוליטיקה הפלסטינית, והפך לאיש עסקים מצליח. מהרגע הראשון הוא חזה שחורות לעתידה של הרשות, שנבנתה על פי המודלים של רוב המדינות ערביות. אותם מודלים שצעירים במצרים, בתוניסיה, ובמדינות נוספות במזרח התיכון, נלחמים כדי להחליף.