הפריפריה נשארת מאחור

שני אתגרים גדולים מזדקרים בפתח שנת הלימודים החדשה. האחד, כבר שנים שישראל מנסה לשלב תכנים אוניברסליים לתוך הלימוד החרדי, אך ללא הצלחה. השני, כבר שנים שהמדינה מצהירה בקול גדול שהיא שואפת לגשר על הפערים העמוקים שנפערו בין תלמידים ממרכז הארץ לבין תלמידים מהפריפריה.

מהנתונים שפרסם משרד החינוך השבוע [2 בספטמבר], שוב עלה כי בתי ספר ביישובים משגשגים מנפקים יותר תלמידים זכאים לבגרות מאשר ביישובים בפריפריה. בחלוקה הזאת, היישובים הערביים, למעט בודדים ביותר, נמצאים בתחתית הרשימה של ההישגים החינוכיים.

אנשי אקדמיה שבוחנים את מערכת החינוך, תולים את הפערים העמוקים באופי הקפיטליסטי של החיים בישראל. גם השנה מתמודדת מערכת החינוך בישראל מול תהליך מואץ של הפרטה. על הנייר מדובר אמנם בחינוך חינם כבר מגיל 3 לכל ילדי ישראל, אך בפועל המציאות שונה מאוד. כמו הייתה חנות כלבו, מערכת החינוך מציעה את מוצריה הטובים ביותר לכל המרבה במחיר. מי שמשלם יותר, מקבל יותר. מי שאין ידו משגת לשלם, משתרך מאחור.

הנתונים שפרסם משרד החינוך השבוע משקפים את תוצאותיה העגומות של אותה הפרטה. הם מציבים את ערי הפיתוח בדרום ובצפון מתחת ל-50% זכאות לבגרות. היישובים הערביים, כאמור, משתרכים הרבה מאחור. את רשימת היישובים סוגרים כפר קאסם וג'סר א-זרקא. רק שני תלמידים מתוך עשרה הצליחו השנה לקבל תעודת בגרות בשני היישובים הללו. ביישובים המבוססים ברחבי הארץ התמונה שונה לחלוטין. שמונה עד תשעה מתוך עשרה תלמידים זכאים לתעודת בגרות.

"זה פשוט מאוד", מסביר לי דרור אלוני, ראש המועצה המקומית כפר שמריהו, ששימש מנהל מחלקת החינוך ביישוב. במהלך כהונתו כמנהל המחלקה הצליח להצעיד את היישוב ליותר מ-80% זכאות לבגרות.

כפר שמריהו נחשב לאחד היישובים העשירים בישראל. זה לא שכאן ההורים לא משלמים אלפי שקלים בשנה כדי לממן את ה"תוספות" להן זוכים ילדיהם, "ככל שאתה משקיע יותר בתלמיד", אומר אלוני, "אתה מקבל תוצאה טובה יותר."

כדי לעמוד במשימה שהציב לעצמו, לא היסס אלוני לגבות מעין "מס חינוך" מהורי התלמידים. הוא הגיע למסקנה שללא גביית תשלומים מההורים, ספק אם יגיע להישגים בבחינות הבגרות.

"אני מצטער לומר שמערכת החינוך הישראלית לא שוויונית", הוא אומר, "מי שמשלם מקבל יותר. אצלי זה עובד כך: כל אימת שאני נתקל בתלמיד חלש, אני מתמקד בחולשות שלו ומשקיע כמה שיותר עד שהוא מתגבר עליהן. אם הוא חלש באנגלית, אני מצמיד לו מורה שילמד אותו ויישב לצדו כדי לעשות שיעורים, עד שיגיע למצב בו הוא שולט בחומר. כך אני עושה בכל המקצועות. איפה שאתה משקיע כסף, אתה מקבל תמורה מלאה. אז במקום להגיע ל-50% זכאות לבגרות, אני מגיע ל-90%.”

המציאות החינוכית ביישובי הפריפריה היא תמונת ראי הפוכה ועגומה למדי. בתי הספר מתקשים לגבות תשלומים נוספים, משום שרבים הם ההורים העובדים שאינם משתכרים מעל שכר המינימום. לא חסרים גם יישובים בהם מחצית מהתושבים חיים מתחת לקו העוני, ונסמכים על תשלומי הביטוח לאומי כדי להתקיים בכבוד.

ברשימת היישובים שפרסם משרד החינוך התמקמה מגדל העמק במרכז הטבלה. כ-50% מהתלמידים בלבד הצליחו לקבל תעודת בגרות. המשמעות היא שמחצית מבוגרי התיכון בעיר לא יוכלו ללמוד באוניברסיטה או במכללה, וייאלצו לסלול את דרכם בחיים ללא השכלה אקדמית.

בשנים האחרונות איבדה העיר רבים מתושביה לטובת יישובים קהילתיים חדשים שנבנו סביבה. "ומי נשאר במגדל העמק?", מתרעם אבי לזימי, מנהל בית הספר "מחשבה" בעיר, "נשארים אלה שאינם מסוגלים לעקור למקום אחר. התוצאה היא שהחזקים עוזבים ונשארים רק החלשים. וזה משקף את העובדה העצובה שחמישה מתוך עשרה בוגרים אינם זכאים לתעודת בגרות. זה מצב חמור מאוד."

לזימי חושש שהעתיד אינו מנבא טובות, לא לעירו ולא לשאר ערי הפיתוח. "לצערי, הפער בינינו לבין היישובים המבוססים רק הולך וגדל", הוא מציין, "עיירת הפיתוח האחרונה נבנתה לפני 40 שנה. ואיפה בנתה ישראל ואיפה השקיעה את עיקר המשאבים? בשלוש זירות: בהתנחלויות, בערים של איכות חיים ובמצפים של הגליל. ואם תיקח בחשבון מי הולך לגור במקומות האלה, תקבל את התוצאה שקיבלת בנתוני הבגרות האחרונים של משרד החינוך."

לזימי, בן 58, היה עד קרוב להידרדרות החינוך בעירו וביישובי הפריפריה. הוא ראה במו עיניו כיצד תרבות העוני ביישובים האלה מקרינה בצורה ישירה על הישגי התלמידים בבתי הספר. "המדיניות לבנות יישובי איכות מסביב לערי הפיתוח היא שהרגה אותן", טוען לזימי, מתקשה להסוות את זעמו, "התוצאה היא שהמשפחות החזקות במגדל העמק וביישובים האחרים עזבו ולקחו איתם את התלמידים בעלי הפוטנציאל הגבוה. ואנחנו נשארנו עם העוני, הדלות והחינוך נטול ההישגים."

גם אלוני וגם לזימי מסכימים שההפרטה בחינוך היא שאחראית להרחבת הפערים. זו אותה הפרטה שמציבה את המורים הטובים ביותר בבתי הספר ביישובים מבוססים, לעומת מורים פחות טובים ביישובים עניים. "במקומות המבוססים משלמים למורה פי שלושה ואף יותר ממה שאני יכול לשלם", מתלונן לזימי, "מהיכן אביא את הכסף? ממי אגבה את הכסף? מהורים שבקושי מצליחים להתקיים?"

המדינה אמנם חוקקה את חוק חינוך חינם, שמעניק לכל ילד הזדמנות שווה. אלא שההפרטה שפקדה את החינוך בעשור האחרון יצרה תחרות קשה בין בתי ספר ואף בין כותלי בית הספר בחיפוש אחר חינוך איכותי ויקר. בתחרות הזאת, סיכוייו של התלמיד החזק להצליח בבית הספר ומחוצה לו גבוהים יותר. אז היכן שיוויון ההזדמנויות  לתלמיד שנולד בפריפריה?