דילוג לתוכן העיקרי

גרעין של אמת

רמזים יש כאן בשפע: הדלפות על פצצת פלוטוניום איראנית, שחרור רוצחים בתמיכת שר הביטחון, משא ומתן מדיני עם הפלסטינים. האם בנימין נתניהו באמת בדרך להפציץ את מתקני הגרעין באיראן?
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu draws a red line on the graphic of a bomb used to represent Iran's nuclear program as he addresses the 67th United Nations General Assembly at the U.N. Headquarters in New York, September 27, 2012. The red line he drew represents a point where he believes, the international community should tell Iran that they will not be allowed to pass without intervention. REUTERS/Lucas Jackson (UNITED STATES - Tags: POLITICS) - RTR38I7P

זה החל במלמולים לא סדירים, חסרי פשר או היגיון; זה התגבר לאט לאט, ללחישות סמויות שהפכו לבאז; וזה יוצא עכשיו לאור מחדש, ובמלוא העוצמה: איראן. שוב, איראן. ישראל תתקוף באיראן, לבדה, באופן עצמאי, בסוף הקיץ או תחילת הסתיו, או סוף הסתיו, או משהו.

אחרי שכבר קברנו את האופציה הצבאית באיראן, אחרי שכולם השלימו שבחירתו של חסן רוחאני לנשיאות מעניקה עוד שנת שקט לכולם, שהאמריקאים לא יניחו לישראל לתקוף לפני שימצו את הדיונים עם ממשל רוחאני ויתהו על קנקנו, אחרי שחשבנו שנפטרנו מצחצוח החרבות העונתי הזה, שחוזר בכל שנה באביב כמו ציפורים נודדות השבות הביתה, הנה זה קורה מחדש.

ה-וול סטריט ג'ורנל מדווח השבוע מפי "מקורות אירופים", שאיראן תוכל לייצר פצצת פלוטוניום בשנה הבאה עם השלמת הכור באראק.

פצצת פלוטוניום? מאיפה הם הביאו את זה? ובכן, מסתבר שיש מסלול פלוטוניום חלופי שהאיראנים שוקדים עליו בשקט כל הזמן, למקרה שיצטרכו להקפיא את מסלול האורניום והצנטריפוגות. עכשיו, כך מתברר, הם לפני השלמת המהלך הדרמטי הזה.

גם אני הייתי נכנס למקלט האטומי שלי מיד עם השלמת המאמר הזה, אלמלא חשדתי שמדובר בהדלפה ישראלית, ואלמלא שמעתי, מלא מעט מומחים, שהכור באראק עוד לא נמצא על סף השלמה, ויותר מזה, שאין לאיראנים מתקן להפרדת פלוטוניום ממוטות דלק משומשים (וראו בעניין הזה את הבלוג של שמואל מאיר, "שיח אסטרטגי", הארץ).

זה עוד לא הכל. לפני שבוע, אחרי ההחלטה הכואבת על שחרור מעל 100 אסירים, חלקם רוצחים כבדים, בידי ישראל על מנת לחדש את המו"מ עם הפלסטינים, היה לשר הביטחון משה (בוגי) יעלון משהו מעניין מאוד להגיד: מאחורי ההחלטה לשחרר אסירים, הוא אמר, "עמדו שיקולים אסטרטגיים, שאולי ייחשפו בעתיד". רמז עבה כפיל, הרובץ באמצע הסלון של כולנו. הפרשנות המחמירה ליעלון היא זו: אני מתנגד לשחרור רוצחים, תמיד התנגדתי, אבל מכיוון שסיכול פצצה גרעינית איראנית הוא אינטרס עליון, הגובר על כל שאר הבלי העולם, אז שחררנו עכשיו אסירים. בעתיד תבינו למה.

מה נוכל להבין בעתיד? על פי הרמזים, האיתותים והלחשים, נוכל להבין את העסקה השקטה שנרקמה בין ישראל לארה"ב: ישראל תעשה את מה שצריך כדי לפתוח במו"מ עם הפלסטינים, ואולי אפילו להגיע לסוג של הסדר זמני, בדרך להסדר קבע. אמריקה תאשר לישראל להפציץ באיראן, לאחר וידוא סופי שהאיראנים אכן נערכים ל"הסתערות" הסופית לעבר הפצצה.

בגרסה המשודרגת של הסיפור, מודל 2013, מדובר במסלול עוקף מהיר, חדש, באמצעות הכור באראק, בלי צורך בצנטריפוגות ובשאר העניינים המסובכים האלה שאיראן מתעסקת בהם כבר עשר שנים. אגב, למהירותו של המסלול הזה גם חיסרון בולט אחד: כשמדובר במסלול פלוטוניום, סיכולו הופך לפשוט בהרבה, בום אחד על הכור באראק וחסל. כמו ההפצצה ההיא בעיראק. חלום ישראלי רטוב וקל.

כדי לשפוך בנזין על כל הספקולציות האלה, בא היום גם הסופר הישראלי ספי רכלבסקי, סוג של נביא זעם מוכשר ובקי המתמחה בנושא האיראני, ומודיע לקוראיו (ב-הארץ) לא לטעות: הפעם נתניהו רציני. הוא לא פחדן. הוא אידיאולוג. הוא יתקוף באיראן. כן, גם לבדו. הוא מתכונן, הוא מתכנן, הוא שחרר אסירים והלך למו"מ עם הפלסטינים רק לצורך הזה.

בואו ננטוש את עולם הפנטזיה, ההערכות והדמיון, ונחזור למציאות. אין לי שום הוכחה ניצחת שכל האמור לעיל הוא פרי דמיון תעתועים, ותו לא. יעלון אכן אמר את הדברים, התקשורת אכן מפרסמת אותם, ההדלפות על "פצצת פלוטוניום בשנה הבאה" אכן מודלפות, גם בסצנה הביטחונית הישראלית מתחילים להתלחש מחדש. עסקה בין ישראל לארה"ב? כל הצדדים מכחישים אותה, אבל עסקאות כאלה לא עולות על הכתב, לפעמים הן גם לא עולות על הדעת, אבל נכרתות בשתיקה אילמת, בהבנה שקטה, בניד עיניים. רק ההיסטוריה תדע לקבוע, מתישהו בעתיד, מה היה לנו כאן.

בינתיים, כשאנחנו ממתינים להיסטוריה שתתרחש, צריך לזכור עוד כמה דברים: ראשית, אופיו של נתניהו. מדובר במנהיג החלש ביותר שהיה לישראל אי פעם. אדם שנרתע בקלות מכל תזוזה פתאומית קלה, מכל איום חולף, נרפה ככל שיהיה. הוא כבר תקף והשמיד וכבש והדביר וניצח, בהבל פיו ובנאומיו המתלהמים. כשזה בא למבחן המציאות, תמיד נרתע ברגע האחרון, תמיד השתפן, תמיד נבהל ונמלט, מבועת, כשכל מה שהוא רוצה זה לחזור הביתה (בית ראש הממשלה בירושלים) בשלום.

באנגלית אמריקאית, נתניהו הוא choker. כזה שמשתנק ברגעים הגדולים. בדיוק כמו הניו-יורק ניקס של פט ריילי, בשנות התשעים.

הערת אזהרה: גם אנשים כאלה, שיכולים להפגין חולשה ונרפות חיים שלמים, נוטים להתעשת פעם אחת בתולדותיהם, פעם אחת ויחידה, ולנסות להוריד את הקוף מהכתף במהלך מטלטל, נועז, כוחני אחד.

נתניהו אכן רואה באיראנים את הנאצים החדשים, נתניהו אכן חושב שאנחנו בדרך, אולי, לשואה שנייה. בהינתן תנאים מסוימים (הסכמה אמריקאית) נתניהו יכול אולי לגייס לעצמו, אפילו בהנפקה חיצונית, את תעצומות הנפש הנדרשות למעשה באיראן.

מערכת הביטחון הישראלית היא המכשול האחרון שיעמוד בפניו. גבי אשכנזי, יובל דיסקין, מאיר דגן ועמוס ידלין כבר אינם. הם היוו את שלד ההתנגדות הדרמטית לתקיפה בין השנים 2009 ל-2011. יורשיהם, כך מתברר, מתנגדים באותה מידה. כולל, ובעיקר, מפקד חיל האוויר הישראלי האלוף אמיר אשל. גם ראש המוסד החדש תמיר פרדו, כמו ראש השב"כ יורם כהן, ראש אמ"ן אביב כוכבי והרמטכ"ל בני גנץ. איש לא שינה את דעתו, ההתנגדות עדיין גורפת ומוחלטת.

יחד עם זאת, הגנרלים הנוכחיים אינם חזקים ודומיננטיים כפי שהיו קודמיהם. גם כי ראו מה עלה בגורלם של קודמיהם (אשכנזי עדיין נאבק על חייו הציבוריים מול מתקפה של אנשי ברק), והפיקו לקחים מתאימים.

האם תהיה תקיפה ישראלית באיראן? אינני יודע. האם הייתי מהמר שתהיה תקיפה כזו? כנראה שלא. האם זה אומר שאפשר לישון בשקט? לא. ממש לא.