שחרור האסירים מרחיק את האזרחים הערבים

הנה שאלה: מדוע לא נשמע קול של מחאה מצד המנהיגות של ערביי ישראל על כך שאסירים ערבים-ישראלים משוחררים במסגרת הסכם של ישראל עם הרשות הפלסטינית? האם הם מעוניינים שהרשות תייצג את ענייניהם מול ישראל? העסקה הזאת, של שחרור אסירים פלסטינים כמחווה ערב חידוש השיחות ובמהלכן, זכתה לדיון נרחב, שרובו התעמקות בכאב הלב המוצדק של מי שמתקשה לראות רוצחים יוצאים לחופשי. אבל הוא לא הורחב מספיק כשמדובר בשאלת שחרורם של ערביי ישראל, בשאלה למה ישראל הסכימה לעשות מחווה כזאת, למה הפלסטינים דרשו אותה, ולמה ערביי ישראל נראים מרוצים ממנה. למה לא קמה מנהיגות ערבית-ישראלית אמיצה שתדחה את העסקה בתוקף ותקבע שאין זה ראוי שהנהגת הרשות תדון עם ישראל על גורלם של אזרחים ישראלים.

בסקר "מדד השלום" של המכון הישראלי לדמוקרטיה של חודש יולי 2013 שפורסם השבוע [6 באוגוסט] נמצאה אופטימיות מפתיעה בקרב ערביי ישראל ביחס לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים: 47 אחוז מהם אמרו לסוקרים שיש סיכוי להגיע להסכם. 58 אחוז מהם – וזה שיעור כמעט מדהים – מאמינים שממשלת ישראל כנה ברצונה בחידוש השיחות. אולם אף נציג ערבי בכנסת לא יאמר בגלוי שהוא סבור שממשלת ישראל כנה ברצונה במשא ומתן.

זו אינה הפעם הראשונה שבה סקרים מעידים על  פער גדול בין מה שערביי ישראל חושבים לבין מה שנציגיהם בכנסת אומרים שהם חושבים. אז למה הם בוחרים דווקא בנציגים האלה? זו שאלה גדולה. חלקם לא בוחרים בהם, שהרי אחוזי ההצבעה של ערביי ישראל נמוכים ביחס לאוכלוסייה היהודית, חלקם מצביעים למפלגות אחרות,  וכן - חלקם גם בוחרים את המנהיגות הלא-מנהיגותית שמייצגת אותם בכנסת, ואפילו אומרים (בסקרים) שהם בסך הכל מרוצים מהם. וזה חבל, וגם משונה, כי זה לא תמיד מסתדר עם דברים אחרים שהם אומרים.

לפני שנה [בסקר שנערך באפריל-מאי 2012] , כשהמכון לדמוקרטיה בדק את עמדותיהם של ערביי ישראל התברר שקרוב למחצית מהם גאים להיות "ישראלים". זה כמובן אחוז נמוך בהרבה מאחוז היהודים הגאים – כמעט תשעים אחוזים. ובכל זאת, אחוז גבוה למדי בהתחשב במצב הסכסוך והיחסים, ואין ספק שגבוה בהרבה מאחוז המנהיגים הערבים המוכנים להצהיר בגלוי שהם גאים להיות ישראלים. הפרופ' אלכס יעקובסון סיפר פעם, כיצד הציג את הממצא הזה לעיתונאים בריטים שחקרו אותו על מצבם של הערבים בישראל. "האם אתם מניחים שיש 45% מתושבי צפון אירלנד הקתולים שיסכימו לומר שהם גאים להיות בריטים?", שאל אותם יעקובסון. התשובה שקיבל מאחד מהם: "ספק אם יש 45 קתולים כאלה, ודאי שאין 45 אחוזים".

על פי אותו סקר, למעלה ממחצית הערבים במדינה בסך הכל סבורים שישראל דמוקרטית במידה הנכונה (44%) או אפילו קצת יותר מדי דמוקרטית (כמעט 8%). ושוב, אמנם זה לא אחוז מאוד גבוה, אבל הוא גבוה בהרבה מהרושם שמנסה לייצר המנהיגות הערבית. בשבוע שעבר [31 ביולי], למשל, ניסתה המנהיגות הזאת לשכנע את הציבור שישראל עומדת על סף התהום, בגלל החלטה - נחוצה או לא, זה לא ממש חשוב - להעלות את אחוז החסימה משניים לארבעה אחוזים. "הקואליציה מנסה לייצר כאן דיקטטורה סמי-פאשיסטית", קבע חבר הכנסת מוחמד ברכה. לא פחות. אגב, ההערכה הרווחת היא שבסופו של דבר ישונה אחוז החסימה בהדרגה, ובבחירות הבאות יעמוד רק על 3%. כלומר, לפי ההצהרה ההיסטרית של ברכה, במעבר משניים לשלושה אחוזים מגולם מעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה. חבריו בכנסת, כולל מספר לא מבוטל של חברים בשמאל היהודי, הצטרפו אליו בהצהרות דומות.

לברכה ולעמיתיו במפלגות הערביות יש אינטרס לשמר את כוחם. בזה אינם שונים מחבריהם היהודים. כנראה שנוח להם יותר לשמר את הכוח הפוליטי הזה ברסיסי מפלגות. לא בטוח שזה אסון גדול, אבל הכנסת החליטה בכל זאת לנסות שיטה קצת אחרת. אלא שהדיון בשינוי אחוז החסימה, שהתמקד כולו בשאלת הייצוג הערבי, החמיץ את השאלות העיקריות. במקום לשאול מה צריך להיות גובהו של אחוז החסימה כדי לאפשר לפלג כזה או אחר להשתחל לתוך הפרלמנט, צריך היה לשאול אם מי מהפלגים הללו מייצג נאמנה את האינטרס של המגזר שעל ידיו נשלח. ואם כן, איך אפשר להסביר את הפער המוזר בין קריאות הדיקטטורה לבין הנינוחות היחסית העולה מהתשובות שנותנים רוב הערבים בישראל לשאלות על מצבה של הדמוקרטיה.

והנה, אנו חוזרים לסקר של השבוע, ולממצא המטריד ביותר מתוכו: כמחצית מהיהודים בישראל סבורים שאין לאפשר לציבור הערבי להצביע במשאל העם, אם יבוא, על ההסדר עם הפלסטינים. תשובה מרגיזה, מקוממת, ובעיקר מדאיגה: מהסקר הזה מסתבר, ולא בפעם הראשונה, שהחוש הבריא של אזרחות טובה בקרב האוכלוסייה היהודית נמצא במצב קצת רדום. לגנותם ייאמר, שאצל רבים מקבל הרצון בהכשלת ההסדר עדיפות על פני הדבקות בערכים דמוקרטיים.

בצדק יטענו נציגיהם הפוליטיים של ערביי ישראל, שריח רע של גזענות נודף מהסקר הזה. בצדק – אך בלי שמץ של אירוניה עצמית וביקורת עצמית. כלומר, בלי שמץ מודעות לכך או הודאה בכך שהמנהיגות הערבית-ישראלית היא חלק מאותה שרשרת מזון של אזרחות רעה, שעליה צומחת גם הגזענות הבדלנית היהודית. חבר הכנסת הערבי, הלעומתי והבוטה, מחדד את חרדת הרוב מפניו, ותורם בכך להעלאת אחוז היהודים שאינם רוצים להפקיד בידי הערבים את הקול המכריע את עתיד המדינה. אחר כך הוא עושה שימוש בסקרים הללו, כדי לקונן על הגזענות ולהכשיר באמצעותה גל נוסף של התבטאויות שיוסיפו עוד שכבה של חשדנות ליחסים בין יהודים לערבים.

מה שמחזיר אותנו לשאלת שחרור האסירים הערבים אזרחי ישראל מהכלא בעסקה עם הרשות, עסקה שמי שמודאג מגילויים של גזענות וממצב היחסים בין אזרחים יהודים לערבים, צריך להיות מוטרד ממנה פעמיים: פעם אחת משום הסכמתה של ממשלת ישראל לכך שאזרחי המדינה הערבים ייוצגו על ידי יישות זרה – הסכמה שיש בה יותר משמץ של גזענות והודאה במשתמע בכך שהערבים אינם אזרחים במלוא מובן המלה. ופעם שנייה, משום נכונותם של ערביי ישראל לקבל עליהם את מטריית החסות.

לאסירים עצמם ולבני משפחותיהם העסקה הזאת טובה. אך לציבור הישראלי – גם הערבי – מוטב היה לדחות אותה בשתי ידיים. לא כמהלך המרחיק את השלום עם הפלסטינים, אלא ככזה המחזק את היחסים בין יהודים ישראלים לערבים ישראלים.