המלחמה שמעבר לפינה

אחת התוצאות היותר חיוביות של מלחמת לבנון השנייה, שניטשה בין ישראל לחיזבאללה לפני כשבע שנים [2006], היא השקט שהשתרר אחריה. לא מדובר רק בשקט צבאי, שהרי חיזבאללה לא ירה לעבר ישראל מאז אותו עימות ולו קטיושה אחת או קליע בודד מאקדח, ואפילו לא נפץ או קפצון. מדובר גם בשקט מילולי.

חסן נסראללה, המנהיג הבוטה של הארגון הלבנוני-שיעי, עשה לעצמו שם עולמי בנאומים המשתלחים, באיומים המפורטים ובמיני הגורלות המרים שהבטיח למדינה היהודית בקצב מסחרר. בישראל, לעומת זאת, התפתחה תת-תרבות של האזנה לנאומים המוזרים הללו, ששודרו תמיד בשידור חי במהדורות החדשות, עם תרגום סימולטני של הערביסטים הפופולאריים אהוד יערי (ערוץ 2), צביקה יחזקאלי (ערוץ 10) ועודד גרנות (ערוץ 1).

כולנו התמכרנו לגידופים של נסראללה, להתנהגותו הקיסרית, למיתות השונות והמשונות שהוא איחל לנו בכל פעם מחדש. נאום "קורי העכביש" המפורסם, בו הוא השווה את ישראל לקורי עכביש שסופם להיקרע מול המהפכה השיעית, הפך אצלנו לסוג של קאלט ביזארי, וסמל למאבק של חברה דמוקרטית פלורליסטית וליברלית מול כוחות דתיים קיצוניים. נסראללה היה לאורח קבוע בסלון הישראלי הקיבוצי. ואז פרצה המלחמה.

מאז, דומה שגם נסראללה התבגר מעט. כן, הוא נואם, והוא ממשיך את הרטוריקה השחצנית ההיא, או לפחות חלק ממנה, אבל הוא מאיים קצת פחות, לא בוטה ובוטח כמו פעם.

ההמחשה הטובה ביותר למצב החדש הזה אירעה השבוע, אחרי התקרית של יום רביעי [7 באוגוסט], כשסיור ישראלי עלה על מוקש, או מטען, או מארב מתוכנן של חיזבאללה; זאת, לטענת צבא לבנון, כמה מאות מטרים בתוך השטח הלבנוני, מצפון ל"קו הכחול", הגבול הבינלאומי המוכר בין שתי המדינות.

אם תקרית כזו הייתה מתרחשת לפני 2006, נסראללה לא היה מפסיק לאיים, לנופף באצבעו ולהמטיר אש וגופרית על כל סביבותיו, עד רגע זה. והנה, שקט מוחלט בגזרה. פה מלמול, שם תגובה ישראלית רפה, וזהו.

השקט הזה יכול לנבוע מכמה סיבות: או שנסראללה באמת הפיק את לקחי העבר, ולמד את משנתו של המכוער מ"הטוב, הרע והמכוער" (בגילומו של אלי וואלאך המופלא): "אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר". או שהצדדים מודעים היטב לעובדה שבמוקדם או במאוחר, כנראה במוקדם, יפרוץ ביניהם עימות נוסף, במתכונת המוכרת ההיא, ולכן אין שום צורך לאמן עכשיו את מיתרי הקול. גם אין צורך בחזרות גנרליות.

המתח משני הצדדים של הקו הכחול גואה, נסראללה יודע שרגע האמת מתקרב, אין לו חשק להקדים את המאוחר ולמתוח את החבל טרם זמנו. אחרי מלחמת לבנון השנייה העריכו ארגוני מודיעין מערביים, כי נסראללה "חטף שטיפה הגונה" מאדוניו בטהרן, שבנו אותו ואת יכולותיו שנים ארוכות כדי להתכונן לאותה התקפה ישראלית צפויה על מתקני הגרעין האיראניים.

טהרן זעמה על נסראללה, על פי אותו מידע, על כך שבזבז מלחמה מיותרת, שגרמה לו נזק כבד ורוקנה חלק ממחסני הרקטות שלו עבור שטות כמו חטיפה של שני חיילים. לא בשביל זה השקיעה טהרן כמויות כאלה של אמצעים, כסף ואנרגיה. נסראללה עצמו הודה אז, בקולו, שלו ידע שהתגובה הישראלית תהיה כל כך עוצמתית, ותגרור אותו למלחמה כל כך קשה, לא היה חוטף את אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל ביולי 2006, אלא ממתין בשקט ומתכונן לאותו רגע מכונן, עתידי, של עימות אמיתי עם ישראל.

אין אנו בישראל יכולים לפרט מה עשה, או לא עשה, צה"ל בסמוך לקו הכחול. אפשר רק להעלות השערות.

כאן באל-מוניטור פורסם כי ייתכן שחיילי "גולני" שנפגעו מאותו מוקש עשו דרכם לנהר הזהרני כדי לבצע בדיקה של מימיו. יכול להיות. בישראל, אגב, אף אחד לא מתרגש כשמתברר שחיילי צה"ל פועלים מעבר לקווי האויב.

כך או אחרת, הצדדים ממשיכים להיערך ליום הפקודה האמיתי, שממתין לפתחם. נקודת המוצא היא מלחמת לבנון השנייה. שני הצדדים, ישראל וחיזבאללה, נשבעו להפיק את לקחיה ולתקן את פגמיה, כל אחד מכיוונו. בישראל, אגב, חלה אבולוציה מרתקת בכל הקשור לאותה מלחמה. זה החל בהכאה על חטא, במבוכה לאומית, איך יכול להיות שצה"ל הגדול, המצויד והאימתני, לא הצליח לגבור על כמה מאות לוחמים של חיזבאללה. הוקמה אפילו ועדת חקירה ממשלתית, בראשות השופט וינוגרד, שפרסמה דוחות נוקבים על הצבא, על הדרג המדיני, על ניהול המלחמה - דוחות שכמעט הביאו להפלת ממשלת אולמרט.

מאז חלפו כמה שנים והתברר שהכל הפוך. שהמלחמה ההיא הייתה אחת המוצלחות והמועילות ביותר בתולדות ישראל. עובדה. מאז ועד היום, כבר שבע שנים, שקט מוחלט משני צדי הגבול.

שתי דרישות ישראליות שנשמעו דמיוניות לפני המלחמה, בוצעו מיד אחריה: צבא לבנון ירד דרומה, כוח בינלאומי משמעותי התפרס לאורך הקו הכחול. נסראללה כמעט ולא יוצא מהבונקר שלו. חיזבאללה חטף מכה ממנה התקשה להתאושש.

קו הגבול עצמו שונה ללא היכר. לפני המלחמה, צה"ל היה האנדרדוג. מוצבי חיזבאללה חלשו על קו הגבול בתצפית, באש, צה"ל כמעט ולא סייר לאורך הקו, המוצבים הישראלים היו אחוריים, נמוכים ונחותים. אחרי המלחמה, המצב התהפך לגמרי. צה"ל הרס את הבונקרים התת קרקעיים והמוצבים של חיזבאללה, שלא הורשה לשוב אליהם עד היום. הארגון פועל בדרום לבנון בחתימה נמוכה. אמנם מחסני הרקטות התמלאו מחדש, ואף מעבר לכך, אבל הביטחון העצמי של חיזבאללה לא שב לקדמותו. ההרתעה הישראלית שוקמה וצמחה למימדים שטרם נראו כמותם.

לשם השוואה, לאחר מלחמת ששת הימים נהנתה ישראל משש שנות שקט יחסי (אם נתעלם לרגע ממלחמת ההתשה שהתקיימה לאורך תעלת סואץ). לאחר מלחמת לבנון השנייה אנו סופרים כבר שבע שנים שקטות, ועוד אחרי מלחמה בה נסראללה טוען שהפסדנו. בצה"ל אומרים היום שהלוואי שישראל תפסיד כך את כל המלחמות הבאות. הפנימו שם, בצבא, שאי אפשר יותר לנצח מלחמות בסגנון של "זבנג וגמרנו". נגמרו הימים בהם אוגדות השריון של צה"ל שטפו את השטח, כבשו את מוצבי האויב והניפו עליהם את דגל ישראל.

מלחמה נגד ארגון גרילה עם יכולות מדינתיות אינה מוכרעת בשטח, אלא בתודעה. ישראל מתכוננת למלחמה הזו באינטנסיביות. ב-2006 ניסה צה"ל לבצע את "התמרון הקרקעי" המפורסם ההוא, שכשל, כי לא עמדו בפני ישראל אויבים מוגדרים והצבא לא היה בנוי לחפש לוחמי גרילה בשטח הלבנוני ההררי. הפעם, כך הבטיחו כמה אלופי פיקוד צפון מאז בקולם, ישראל לא תחוס על התשתיות הלבנוניות ותפעל לגרום כמה שיותר הרס בכמה שפחות זמן, כדי לאלץ את נסראללה להפסיק לשגר רקטות וטילים הרבה לפני שיאזלו ממחסניו.

ועוד משהו: על פי לא מעט הערכות, ינסה נסראללה במלחמה הבאה לעשות משהו שאף מנהיג ערבי לא ניסה כבר 40 שנה. לבצע מחטף אסטרטגי של שטח בתוך ישראל. לפלוש פנימה. להשתלט על עיירה ישראלית, נניח כרמיה, או שלומי, או כל יישוב ישראלי הקרוב מספיק לקו הכחול, במהלך קומנדו מהיר ומפתיע. ישראל יכולה להיתפס מופתעת.

בצה"ל מביטים בדאגה ליכולות השטח שמפגין חיזבאללה בסוריה. בצה"ל רושמים לפניהם שחיזבאללה למד להפעיל מסגרות יבשה גדולות כמו גדוד, חטיבה ואף מעבר לזה, לנהל מערכה יבשתית מסודרת, להתנגד כצבא. במצב כזה, נערכים בצה"ל גם לאפשרות של מהלך חיזבאללאי כזה, שייחשב "מהלך תודעתי", מכה בתוך הבטן הרכה של ישראל, שבירת הפרדיגמה לפיה "אין דריסת רגל בתוך שטח ישראל", ולו כדי לרשום את זה מעל דפי ההיסטוריה.

כל זה אמור לקרות, אגב, אם וכאשר תבוצע תקיפה ישראלית באיראן. על הנושא הזה כתבתי כאן כמה מאמרים, אין לו תשובה מדויקת, הוא תלוי במשתנים רבים וגם באישיות של מקבלי ההחלטות מכל הצדדים. ישראל רואה בחיזבאללה מוצב קדמי של משמרות המהפכה האיראניים, סוג של ראש גשר איראני המיועד להמטיר עליה אש תופת ביום פקודה.

בישראל ברור שחייליה של המלחמה הבאה הם אזרחי ישראל ולא אנשי צבאה. זו הסיבה שפיקוד העורף בישראל התעצם מאוד לאחרונה, ויש עכשיו קרב סמכויות בוטה בין שר הביטחון משה יעלון לשר להגנת העורף גלעד ארדן.

העולם השתנה, יחד איתו גם המלחמות. בישראל משתדלים, לשם שינוי, להתכונן הפעם ל"מלחמה הבאה", ולא לקודמת.