דילוג לתוכן העיקרי

הגרעין של עסקת נתניהו ואובמה

לוח הזמנים החופף של השיחות בין ישראל לרשות ושל המו"מ בין המערב לאיראן יכול לרמוז מה הניע את נתניהו לשחרר אסירים ולחזור לתהליך המדיני.
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu (C) attends the weekly cabinet meeting in Jerusalem July 14, 2013. REUTERS/Abir Sultan/Pool (JERUSALEM - Tags: POLITICS) - RTX11MDX

אם היו שואלים את בנימין נתניהו כיצד הוא רוצה שההיסטוריה תזכור אותו, הוא לעולם לא ישיב "כמנהיג שהביא שלום לישראל", גם לא "כמי שיישב יהודים בארץ ישראל". קשה עדיין לדעת עד כמה עמוק נצרב בהכרה שלו האתגר החדש שצץ באחרונה בנאומיו - מניעת הפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית. מכל מקום, לסכנת אובדן הרוב היהודי והאופי הדמוקרטי של ישראל, אין סיכוי להתחרות על המקום הראשון בטבלת החרדות של נתניהו: החרדה מפני "שואה גרעינית".

נתניהו רוצה שההיסטוריה תזכור אותו כמי שהציל את עמו מכליה. לא פחות. מכאן נגזרות כל העמדות המדיניות שלו, כל המהלכים הדיפלומטיים וכל התרגילים הפוליטיים הפנימיים. מכאן גם נגזר לוח הזמנים החופף של ערוץ המו"מ על הסדר הקבע עם הפלסטינים שחודש השבוע בוושינגטון [30 ביולי] , ושל ערוץ המו"מ על הסדר עם איראן שישים קץ לאיום הגרעיני על ישראל.

הנשיא אובמה הבין שרק גזר דין מוות בדמות דד ליין סופי לתוכנית הגרעין איראנית, בלי שטיקים ובלי טריקים, ישכנע את נתניהו לשלם את המחיר במטבע פלסטיני. רמז עבה לזיקה בין שני הערוצים סיפק השבוע [29 ביולי] שר הביטחון משה יעלון בביקור בבסיס צבאי. יעלון, חסיד מובהק של גישת ניהול הסכסוך (במקום להביא לפתרונו), הסביר כי מאחורי ההחלטה לחדש את המו"מ ולשחרר אסירים פלסטינים "עמדו הרבה שיקולים אסטרטגיים שאולי ייחשפו בעתיד". תשעה חודשים מתחילת יולי מדלגים לא רק על מושב עצרת האו"ם, שאליה איימו הפלסטינים לפנות במקרה של כישלון אמריקאי; בעוד תשעה חדשים, באביב 2014, יפתחו העננים חלון הזדמנויות נוח למטוסים אמריקאים או ישראלים בשמי איראן.

בשבוע שעבר [22 ביולי] הבטחתי שאם שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי יצליח להוביל את הצדדים להסכם בדרך שבה הלכו קודמיו, אוכל בשמחה את כובעי. יש סימנים טובים לכך שהכובע ניצל. אמנם מוקדם מדי להעריך את תוצאות מאמציו של קרי, אבל אפשר כבר לקבוע שהוא מנסה להוביל את המו"מ בדרך חדשה. לא רק בדרך שמצטלבת עם סוגיית הגרעין האיראני.

בארבעת החודשים האחרונים בילה קרי בירושלים, ברמאללה ובעמאן שעות רבות יותר מכפי שקודמתו, הילרי קלינטון, עשתה כאן בכל ארבע שנות כהונתה. בכך הוא אותת לנתניהו ולאבו מאזן שאין בכוונתו להרפות מהם עד שיתרצו, וכי יש מחיר לסרבנות. כדי להקל על אבו מאזן להניח הצידה את נשק בינאום הסכסוך, קרי רתם לעגלתו את הליגה הערבית וסיפק למנהיג הפלסטיני רשת ביטחון אזורית. משלחת מטעם הארגון התקבלה בזרועות פתוחות בוושינגטון ונתנה גושפנקא לאופציה של חילופי שטחים.

קרי הבין את חשיבות שחרורם של האסירים הפלסטיניים - לוחמי החופש בעיני עמם - ועמד על כך שההחלטה הישראלית בעניינם תתקבל עוד לפני חידוש המשא ומתן. כל המהומה סביב קביעת הקו הירוק כבסיס למו"מ לא היתה אלא עז שהוכנסה למשחק, כדי שהוצאתה תקל על נתניהו להעביר בממשלה את ההחלטה לשחרר עשרות אסירים "כבדים". כל בר בי רב יודע שהחתן והכלה נכנסו לחופה כדי לדון על גורל השטחים שישראל כבשה במלחמת 67'. ושכאשר הם ידברו על גושי התנחלויות, הם לא יתכוונו לגוש דן.

כל ההסכמים והמסמכים שישראל חתמה עליהם מאז הסכם קמפ דיויד ב-1978 מתבססים על החלטת מועצת הבטחון 242 מנובמבר 1967, שדורשת "פינוי כוחות מזוינים ישראליים משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון". לא בסכסוך של 1948 ולא של 1956. ההזמנה לוועידת מדריד ב-1991 שבה השתתף יצחק שמיר, שנחשב לראש הממשלה הימני ביותר שהיה בישראל, הציגה את החלטה 242 כבסיס למו"מ בין ישראל לכל הצדדים הערבים. ב-2003 אישרה ממשלת שרון (שר האוצר נתניהו נמנע) את מפת הדרכים שקבעה כי הסכם הקבע "ישים קץ לכיבוש שהחל בשנת 1967."

באופן רשמי ופומבי נתניהו אינו מחויב להבנות שקודמיו השיגו עם הצד הפלסטיני, בהן ההסכמה שהגדה המערבית ורצועת עזה הם שטחים כבושים (מזרח ירושלים היא סיפור נפרד). עם זאת, גורם ישראלי בכיר המעורה היטב בתהליך המדיני אמר לאל-מוניטור שקרי הבהיר כי לא בא בחשבון שהשרה ציפי לבני ונציגו של נתניהו, עו"ד יצחק מולכו, יתחילו את המו"מ עם הנציג הפלסטיני סאיב עריקאת מנקודת האפס.

מינויו של ד"ר מרטין אינדיק לנציגו של קרי במו"מ נועד  להבטיח שהפעם הצדדים לא יכלו את זמנם בהשלכת בוץ איש על רעהו. כמו קודמו, דניס רוס, הסנדק האמריקאי-אוסטרלי-יהודי הוא אוהב ישראל. אולם בניגוד לרוס שנחשב אצל הפלסטינים לבא כוחה של ישראל ( הוא כונה על ידי סגנו לשעבר, אהרן דוד מילר, "פרקליטה של ישראל"), אינדיק קנה לעצמו מוניטין של מתווך הגון.

אם בתום תשעה ירחי הלידה יעלה בידי קרי ליילד שתי מדינות לשני עמים, איראן תאלץ, בדרך זו או אחרת, להפיל את שאיפתה להפוך למדינה הגרעינית השנייה במזרח התיכון, בנוסף לישראל ( על פי פרסומים זרים) . במשאל העם אזרחי ישראל יצטרכו להחליט לא רק אם הם מעדיפים מדינה דו לאומית מצורעת, על פני מדינה יהודית ודמוקרטית המקובלת בעולם ובאזור; הם יעמדו בפני הבחירה הקשה בין חיים בצל הפצצה האיראנית, לבין סילוקו של הצל הכבד ביותר שמאיים על ישראל מיום היוולדה. נראה שנתניהו כבר בחר.  

 

Start your PRO membership today.

Join the Middle East's top business and policy professionals to access exclusive PRO insights today.

Join Al-Monitor PRO Start with 1-week free trial