המסע של קרי: כישלון ידוע מראש

אז ג'ון קרי חזר לוושינגטון, שוב, בידיים ריקות. מעט מאוד אנשים הופתעו מהכישלון הזה. לפני שהמריא והתפנה לצרות אחרות המוטלות על כתפיו, הספיק שר החוץ האמריקאי לומר בשפה רפה במסיבת עיתונאים קצרה ברמאללה, שחלה התקדמות מסוימת בשיחות ושהוא עוד ישוב לניסיון נוסף.

דוברים פלסטינים הקרובים למשא ומתן אמרו לאל-מוניטור כי ההתקדמות היחידה במסעו האחרון של קרי היא הידיעה שהפערים בין הצדדים חודדו, וכי ברור עכשיו לאבו מאזן ולבנימין נתניהו בדיוק מה כל אחד מהם צריך לעשות כדי לתת צ'אנס לשלום.

ואילו ג'ון קרי, במסע התמימות שלו, הבין את מה שהיה עליו לדעת עוד לפני שהחל את דילוגיו המפרכים באזור: גם אם הם רוצים באמת ובתמים, נתניהו ואבו מאזן אינם יכולים להיכנס למשא ומתן. שניהם הקיפו את עצמם במתנגדים לפשרה, התחפרו בעמדותיהם והפריכו סיסמאות גדולות שנצרבו בדעת הקהל הישראלית והפלסטינית. שניהם טיפסו על אילנות גבוהים מדי, וכרגע אין מי שיגיש להם סולם לרדת ולעשות שלום של אמיצים.

כתנאי לכניסה רשמית למשא ומתן עם ישראל, אבו מאזן דורש שחרור אסירים פלסטינים שנשפטו למאסרי עולם לפני הסכם אוסלו, הסכמה על עקרון קווי 67' כבסיס למשא ומתן, והקפאה של בנייה, לפחות בהתנחלויות שאינן בגושים הגדולים.

מדוע אבו מאזן מתעקש, ומדוע נתניהו מסרב להתגמש? ההסבר פשוט לכאורה. שני המנהיגים המוחלשים, המוקפים כל אחד בשלל מתנגדים, פועלים רק על פי מדד אחד: משב דעת הקהל שיצרו בעצמם. את פירות הבאושים שגידלו וטיפחו בעמל רב, הם נאלצים לאכול כעת. 

לאורך כל הקדנציה הקודמת שלו, בעזרתו של שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן, הסביר ראש הממשלה הישראלי שאין פרטנר לשלום, שאין עם מי לדבר. בכל מקום שבו היה, נתניהו שב וטען בקול רם כי על אף הצהרותיו של אבו מאזן, יו"ר הרשות הפלסטינית הוא מכשול לשלום. לדבריו, אבו מאזן פעל באופן חד צדדי כדי להכשיל כל אפשרות להידברות ולמשא ומתן אמיתי.

אז איך נתניהו יכול לשחרר כעת אסירים פלסטינים עם דם על הידיים ל"אין פרטנר" שהוא מכשול לשלום? איך יכול נתניהו להסביר לציבור הישראלי שזו מחווה לטובת אותו אבו מאזן, רק כדי שהוא יסכים להיכנס עם ישראל למשא ומתן?

כאשר שוחררו אלף אסירי חמאס בעסקת שליט, המהלך התקבל בהבנה בדעת הקהל הישראלית. החייל החטוף גלעד שליט שב הביתה, והמחיר היה מעניין פחות. מצלמות הטלוויזיה כוונו רק אל פניו הרזות של שליט, ורק בסוף היום, אחרי החגיגות בישראל ומהדורות החדשות האינסופיות שליוו אותן, שודרו תמונות השחרור של האסירים וקבלות הפנים ההמוניות שאורגנו להם בעזה וברמאללה. לכולם היה ברור שזה המחיר, וכך גם הצליח נתניהו להדוף כל ביקורת ציבורית על שבירת הטאבו של שחרור אסירים עם דם על הידיים.

"הרוצחים שאבו מאזן מבקש לשחרר", כפי שזעקו כותרות העיתונים בישראל, נכלאו לפני למעלה משלושים שנה, והם מסוכנים הרבה פחות מאסירי חמאס ששוחררו בעסקת שליט. לא רק בגלל גילם המתקדם, אלא גם בגלל שיוכם הארגוני. הפתח שונה בתפיסת העולם שלו ובתפיסת הסכסוך עם ישראל לעומת תנועת חמאס. אבל בעוד שבעסקת שליט קיבלנו חייל רזה ותשוש, בעסקת אבו מאזן ישראל תקבל פרטנר שפניו הושחרו במשך שנים, וכי בישראל יש הנוהגים לכנותו "גווייה פוליטית".

זו בדיוק הסיבה להתעקשותו של אבו מאזן על שחרור האסירים. במשך שנות הקיפאון המדיני הכריז יו"ר הרשות אף הוא מעל בימת האו"ם ומתחת כל עץ רענן, שלא ישוב לעולם למשא ומתן, כל עוד ישראל לא תקפיא לחלוטין את הבנייה ביהודה ושומרון. איך יוכל להסביר כעת לעמו שנכנע ללחצים, כשיסכים על פרשת המשך בנייה בגושי ההתיישבות?

הפתרון ששלפו יועציו הקרובים הוא לבקש שחרור אסירים ולהתהדר בהם במצעד ניצחון ברמאללה, כדי להראות שדרך השלום שבחר בה אבו מאזן עדיפה על דרך הטרור של חמאס.

ברמאללה קיוו שחגיגות שחרור של אסירים יתנו כוח, ויעבירו לציבור הפלסטיני מסר אופטימי לפתיחת שיחות עם "ממשלת הימין הישראלית הסרבנית". בלי הסכמה ישראלית למחווה הזאת, אין סיכוי שמישהו מהפלסטינים הקרובים לאבו מאזן או מישהו ממתנגדיו יגיש לו את הסולם הדרוש כדי לרדת מראש העץ אל שולחן המשא ומתן.