שנתיים למחאה, המהפך עוד אפשרי

האירועים לציון שנתיים למחאת האוהלים הישראלית בסוף השבוע האחרון אמנם לא הוציאו רבבות אזרחים לרחוב, אולם בניגוד למה שכמה מבכירי הפולטיקאים מעדיפים לחשוב – תהיה זו טעות גדולה להניח שהדבר מבשר על כישלונה או על סופה של המחאה. ההפך הוא הנכון. המחאה אולי שינתה צורה, אבל היא עדיין חיה ובועטת, ומתקיימת בכל מקום בחברה ובתודעתו של הציבור הישראלי.

אזרחי ישראל, שבבחירות האחרונות הביעו אי אמון בראש הממשלה בנימין נתניהו והאמינו שהכוכבים הצעירים יאיר לפיד ונפתלי בנט יעשו עבורם את השינוי הנדרש בכלכלה ובחברה, רואים כי מאז הבחירות מצבם הכלכלי לא רק שלא השתנה - אלא אף הורע. אולם העובדה שרק אלפים בודדים הפגינו ביום שבת [13 ביולי] בתל אביב אין פירושה שהציבור מיואש נוכח אכזבתו מהפוליטיקאים. הישראלים ברובם אינם מיואשים. הם מבינים את כוחם אולי יותר מתמיד, והם עדיין מאמינים שיוכלו לשנות את גורלם ואת עתידם.

הציבור הישראלי אינו מסתפק יותר בסיסמאות נבובות של פוליטיקאים שאימצו את עולם המושגים החברתי-כלכלי הנכון. הוא למד להריח מרחוק מתי מדובר בזיוף ובתחפושת של מתחזים לרפורמטורים.

הוא חש היטב מדי יום על בשרו ובכיסו את ההידרדרות בחוסנו הכלכלי. הוא משלם יותר על דלק וחשמל. חלום הדירה התרחק ממנו. והוא עדיין מאמין בזכותו לשינוי וצדק חברתי.

עד לפני שנתיים רוב האזרחים כלל לא עסקו במחדל הדיור במדינה, וכלל לא הבינו את משמעות השתלטותם של קומץ טייקונים על הכלכלה הישראלית. כעת, אותו ציבור בדיוק מגלה בקיאות ומעורבות במשמעויות הכלכליות של גילוי הגז הטבעי בים התיכון ושל ההחלטה לייצא את חלקו. הוא עומד על זכותו ליהנות מהכנסות הגז בטיעון הצודק שמדובר במשאב טבע ששייך למדינה, מה שאילץ לאחרונה את הפוליטיקאים להגביל את מכסות היצוא. לפני המחאה זה לא היה קורה: הציבור לא היה מבחין במחטף הגז, והפוליטיקאים לא היו מתחשבים בדעתו.

השפעה עמוקה נוספת של המחאה על החברה הישראלית היא חזרתו של הציבור לעבודה המאורגנת. העובדים במשק, בעיקר מהמגזר הפרטי, הקימו בשנה האחרונה מספר שיא של ועדים, למורת רוחם של המעסיקים הגדולים. זהו עוד סימן לכך שהישראלים אולי לא יוצאים להפגין כל שני וחמישי, אך הם למדו לעמוד על זכויותיהם, וכשצריך – גם להרתיע את הפוליטיקאים. עוד עדות לכך שרוח המחאה עדיין נושבת – אולי לא ברחובות, אבל כן בכל השאר.

תהיה זו טעות להסתכל על המחאה כאירוע נקודתי שהחל בקיץ 2011 והסתיים בבחירות האחרונות. נכון יותר לראות בה תהליך ארוך, שבבסיסו שינוי תודעתי שימשיך להשפיע על פני הפוליטיקה הישראלית, ולהכתיר או להדיח מנהיגים. טבעם של אירועים מכוננים - והמחאה החברתית היתה בהחלט אירוע כזה - להשפיע על המערכות לאורך זמן. השפעתם המלאה תבוא לידי ביטוי אולי רק בתוך שנים רבות.

דוגמה טובה לכך מההיסטוריה היא מחדל מלחמת יום כיפור. כחודשיים לאחר תום המלחמה התקיימו בחירות לכנסת. כוחו של המערך אמנם נחלש, אך חרף הכישלון המנהיגותי, גולדה מאיר נבחרה שוב לעמוד בראשות הממשלה. המהפך הושלם רק ארבע שנים לאחר מכן ב-1977, כשהליכוד עלה לשלטון והמערך הושפל ונזרק לאופוזיציה.

הציבור הישראלי היה זקוק לזמן כדי להפנים את גודל המחדל במלחמה, אך לבסוף סגר חשבון עם אלה שזוהו בעיניו כאחראים, והחליף את הנהגת המדינה. במקרה של מחאת 2011, הבחירות התקיימו כשנה וחצי לאחר האירוע המכונן, והעלו כוחות צעירים וחדשים שזוהו כאלטרנטיבה כלכלית לממשלה המנותקת מתהליכי השחיקה של מעמד הביניים (כך גם מסתמן שיקרה בבחירות לרשויות המקומיות באוקטובר).

ייתכן שאילו היה עומד מול נתניהו מועמד שהיה נתפש גם כבעל ניסיון ויכולת מנהיגותית גבוהה, היינו עדים למהפך שלטוני. ראש הממשלה ניצל מהדחה היות ואיש מקרב מהמתמודדים לא נתפש כבעל כישורים להחליף אותו בהנהגת המדינה. עם זאת, תוצאות הבחירות כפו עליו להרכיב ממשלה חדשה - כשיאיר לפיד ונפתלי בנט, שאז עוד נתפסו כגיבורי מעמד הביניים, ממלאים בה תפקידים כלכליים מרכזיים: לפיד מונה לשר האוצר ובנט לשר הכלכלה.

כעת, תחושת האכזבה מהשניים, ובעיקר מלפיד שהיה המרוויח הגדול מהמחאה ושהציפיות ממנו היו בהתאם, משאירים את הציבור הישראלי מאוכזב. השלטון לא הוחלף, מצבו הכלכלי הורע, והצמד לפיד ובנט הופכים בעיניו לחלק מהבעיה ולחלק מהשיטה שרצה להחליף.

הבחירות הבאות אולי עוד רחוקות , אולם אם הממשלה לא תגיע להישגים בכל הנוגע לשיפור התנאים הכלכליים והחברתיים של האזרחים, מהפך שלטוני ברוח המחאה החברתית עדיין עומד על הפרק. הדבר יהיה תלוי כמובן גם בחלופות הפוליטיות ובמצב הביטחוני, אולם מועמד שיתפש כמזוהה עם עקרונות המחאה וכבעל כישורים לעמוד בראשות הממשלה, יוכל גם במרחק של כמה שנים לרכוב על גלי ההפגנות של 2011.