מצעד הצביעות בממשלה הישראלית

כמה עלובה וצבועה נראתה הפוליטיקה הישראלית, על גיבוריה החדשים והישנים, בישיבת הממשלה שאישרה ביום ראשון [28 ביולי] את שחרור 104 האסירים הפלסטיניים. בבוקר ההצבעה הזדעקו כמה מהשרים בתוכניות האקטואליה ברדיו ובדפי הפייסבוק שלהם על "מחווה מסוכנת" שנעשית בתמורה מעטה מדי – חידוש השיחות עם הרשות. במילותיהם הם כיוונו אל הימין בהתנחלויות, אולם לרגע אחד איש מהם לא שקל לוותר על הכיסא שלו סביב שולחן הממשלה בשם האידאולוגיה.

בראש מצעד הצביעות עומד אחד מנציגיה הבכירים של הפוליטיקה החדשה, יו"ר הבית היהודי ושר הכלכלה נפתלי בנט. "מחבלים צריך להרוג ולא לשחרר. כל חיי נאבקתי לקיום שני חלקי המשפט הזה. מחר אצביע נגד", כתב בנט בילדותיות בדף הפייסבוק הפופולרי שלו ערב ההצבעה. בהמשך הוא אף הסלים את טון הדיבור, כינה את החלטת הממשלה "אות קלון", ואף יצא לתמוך בהפגנה נגד שחרור האסירים מחוץ ללשכת ראש הממשלה. בנט ידע שבסוף היום, לאחר שתאושר ההחלטה, הוא ימשיך לשבת במשרד הכלכלה שהוא כה אוהב, ולהתעלם מהקריאות הרבות מתומכיו שהפצירו בו בדף הפייסבוק שלו להיות נאמן לדרכו ולפרוש מהממשלה.

גם ישראל כץ מהליכוד ביתנו הצביע נגד ההצעה. מעניין אם היה עושה זאת אילו הדבר היה כרוך בסיום תפקידו כשר התחבורה. כץ, כמו בנט,ידע היטב שהוא אינו משלם מחיר ואינו מסכן דבר בדיבוריו הנחרצים נגד שחרור האסירים ובהתנגדותו להחלטה. בבוא היום, תסמכו על כץ, הוא ידאג להזכיר למתפקדיו באגף הימני-קיצוני בליכוד, איך בניגוד לשרים אחרים הוא לא בגד באידאולוגיה של המפלגה, ואיך פעל על פי אמונתו ועמד בגבורה בלחציו של ראש הממשלה.

גם נתניהו היה שותף למשחק הזה. ראש הממשלה אמנם רצה לנצח בהצבעה, אולם היה לו חשוב שייראה כמי שנאבק כדי להשיג את התוצאה הזאת. הוא ניסה להראות לעולם ולימין שזה לא בא לו בקלות, שהוא עצמו מתייסר לקבל החלטה שיש בה פגיעה במוסר ובכושר ההרתעה הישראלי. שהוא וממשלתו נאנקים תחת כובד משקלה של ההכרעה. כך נתניהו גם מפלרטט עם המרכז הישראלי: הוא מצטייר כראש ממשלה אחראי, מנהיג מתון שנאבק בקיצוניים ומבין שהמו"מ המדיני הוא הכרחי. גם לראש הממשלה, אם כן, היה מה להרוויח מהתנגדותם של שרי מפלגתו ישראל כץ וגלעד ארדן.

אביגדור ליברמן סייע אף הוא למאמציו של נתניהו. בדיוק כמו בעסקת שליט הוא הודיע כי יאפשר לארבעת שריו חופש הצבעה. המשמעות בפועל היתה שליברמן שלח שניים משריו, יצחק אהרונוביץ' וסופה לנדבר, להצביע בעד ההחלטה, ולשניים הנחשבים אנשי "הימין האידאולוגי", עוזי לנדאו ויאיר שמיר, איפשר להצביע נגד. כך הצליח שוב ליברמן לרקוד על כל החתונות: להוכיח למצביעיו האידאולוגיים שהוא נאמן להם, ולתת לנתניהו רשת ביטחון חיונית לאישור ההצעה בממשלה שהוא מתכנן לחזור אליה בקרוב כשר חוץ.

מעבר להפרחת סיסמאות ולשיקולים פוליטיים לא התקיים סביב השולחן דיון ענייני. אפילו ראש השב"כ יורם כהן שנכח בישיבה והציג את ההשלכות הקשות של שחרור האסירים לא דיבר על תקן של מומחה ביטחון שאמור לסייע לנוכחים לקבל החלטה לכאן או לכאן. בניגוד לישיבת הממשלה הדרמטית לאישור עסקת שליט, שבה כל ראשי מערכת הביטחון נתנו סקירת עומק על השלכות שחרור האסירים, הפעם הדיון היה קצר יותר, כלאחר יד.

מי שהשתדל לשמור על פרופיל נמוך היה דווקא שר הביטחון משה בוגי יעלון, שכמעט בכל הסקרים האחרונים מדורג כאחד השרים הכי אהודים. ליעלון יש עמדה סדורה בנוגע להשלכות השליליות של שחרור אסירים. הוא הביע אותה בצורה ברורה בישיבת הממשלה שבה כשר לעניינים אסטרטגיים הצביע נגד עסקת שליט באוקטובר 2011: "אנחנו יודעים מה קרה אחרי עסקת ג'יבריל: 178 ישראלים נרצחו באופן ישיר על ידי משוחררי העסקה, הם הקימו את השדרה המרכזית של האינתיפאדה שפרצה שנתיים אחרי. אנחנו יודעים שעל פי כל הסטטיסטיקות 60% מהמשוחררים חוזרים לסורם."

שנתיים לאחר מכן, יעלון הצביע בעד שחרור האסירים. מה השתנה? רק העמדה והתפקיד. יעלון אינו מוכן לשלם את המחיר הפוליטי הכרוך ביציאה מול נתניהו כאחד השרים הבכירים בממשלתו. כמו כץ ובנט, הוא התאהב בתפקיד החדש שלו. הוא רוצה לבלות במשרדו את השנים הבאות, ומשם להתמודד על ראשות הליכוד וראשות הממשלה.

אז מה אפשר להבין מנשף המסכות הזה על המשך המו"מ? שנתניהו יכול ללכת רחוק מאוד גם עם ממשלה שכוללת בתוכה את נציגיו של הימין הקיצוני. גם בנט יודע היטב שבשיחות המתחדשות גבולות 67' יהיו על השולחן מהדיון הראשון. כמו שרים אחרים, הוא עדיין משוכנע שנתניהו אינו מתכוון ללכת עד הסוף. אז למה לעזוב את המסיבה כבר בהתחלה?