בנימין נתניהו בדיכאון. עיניו כבויות, פניו אפורות, שפת גופו קודרת. זה בדרך כלל בא אצלו יחד עם צינון קבוע, ערימת טישו'ז משומשת על השולחן וחפיסת "דקסמול" מתרוקנת. וכמו תמיד, זה משתלב לו גם עם נבואות שחורות על מצבה הקשה של ישראל, על האיומים המתגברים, על העננים המתחשרים מעל, על חוסר התוחלת והתקווה ועל המזימות האינסופיות הנרקמות נגד ישראל הבודדה מסביב. נתניהו הופיע השבוע, בפעם הראשונה מאז הבחירות, בפני מליאת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, והסקירה שנשא שם הוגדרה על ידי כמה מהנוכחים כ"פסימית, המפחידה ונטולת התקווה ביותר" ששמעו ממנו מאז נכנס לפוליטיקה. "עצמתי את העיניים לרגע", סיפר אחד החברים הוותיקים בועדה, "והייתי משוכנע שזה לא ביבי שמדבר איתנו, אלא הנביא ירמיהו בכבודו ובעצמו, מזהיר את העם ערב האסון הממשמש ובא."
האם המצב כל-כך נואש? ברור שלא. האם אויביה הרבים של ישראל יכולים להכין את בקבוקי השמפניה? ממש לא. אולי אפילו להיפך. אז למה נתניהו פסימי כל כך? זה פשוט: זה לא המצב של ישראל, שמביא דיכאון לנתניהו, אלא מצבו שלו. אצל מנהיגים מסוגו של ביבי, האינטרס הלאומי מתערבב באינטרס האישי. כשרע להם, הם משוכנעים שזה רע גם למדינה. הרי המדינה, זה הוא. הדכאון הקיומי של נתניהו מוצדק, בכל הקשור ליישות של נתניהו עצמו. את הסקירה שנשא בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אפשר להפוך, בבת אחת, על פיה. נתניהו סיפר בוועדה על עשרות אלפי הטילים והרקטות המכוונים לליבה של ישראל מכל עבר (סוריה, חיזבאללה, איראן, חמאס), על סוללות ה-אס. 300 שיכולות להוריד מטוס נוסעים בהמריאו מנמל התעופה בן-גוריון, על המשך המירוץ האיראני לגרעין, על המצב הקשה במצרים, על התרופפות השלטון בירדן, על התבקעותה של סוריה והסכנה בזליגת כמויות ענק של נשק להשמדה המונית לידי הטרור. אגב, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ אביגדור ליברמן, ישב לצידו של ביבי והרים לו להנחתות. ליברמן היה האדם היחיד בחדר שפסימי אפילו יותר מנתניהו. יכול להיות שגם אצלו מדובר בעניין פרטי, הרי גורלו הפוליטי מופקד כעת בידיהם של שלושה שופטים. איווט שונא שגורלו מופקד אצל אחרים.
