דילוג לתוכן העיקרי

תנו צ'אנס לרוחאני

הבחירה של העם האיראני במועמד המתון לנשיאות הוכיחה שני דברים: שהאזרחים רוצים רפורמה, ושארגוני המודיעין במערב לא קראו נכון את הלך הרוח ברחוב.
Iranian President-elect Hassan Rohani speaks with the media during a news conference in Tehran June 17, 2013. REUTERS/Fars News/Majid Hagdost  (IRAN - Tags: POLITICS PROFILE) ATTENTION EDITORS - THIS IMAGE WAS PROVIDED BY A THIRD PARTY. FOR  EDITORIAL USE ONLY. NOT FOR SALE FOR MARKETING OR ADVERTISING CAMPAIGNS. THIS PICTURE IS DISTRIBUTED EXACTLY AS RECEIVED BY REUTERS, AS A SERVICE TO CLIENTS - RTX10QWN

נודה על האמת, חרף המאמץ המודיעיני הבינלאומי האדיר שהופנה בשנים האחרונות לכיוון איראן, אנחנו לא יודעים הרבה על המתרחש בארץ האייתוללות. ארצות הברית, ישראל ומדינות נוספות במערב מפעילות לוחמת סייבר מתוחכמת נגד מערכות הכור בבושהר. ארגוני המודיעין יודעים מהו תפקידו בכוח של כל מדען גרעין באיראן והיכן הוא נמצא בכל רגע נתון, אבל הם לא באמת הבינו מהו הדבר הבסיסי ביותר שהמתרחש במדינה האדירה הזאת: הלך הרוח.

18.6 מיליון איראנים (50.7 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה!) שהצביעו בעד הרפורמיסט המתון חסן רוחאני מוכיחים זאת. התסיסה נגד מדיניותו של אחמדינג'אד הייתה גדולה משסברו, והיא שהניעה מיליוני איראנים להגיד "לא" למנהיג הרוחני חמינאי, ולהצביע עבור מה שטוב להם. אגב, עוד אמת שיש להודות בה - גם אם היא מקלקלת את הדימוי על איראן שנצרב בקרבנו – היא שעל אף הכל, מדינת האייאתוללות היא מדינה שקיימת בה סוג של דמוקרטיה. אמנם, היא לא ליברלית – אין היא מצטיינת בשמירה על זכויות אדם - אבל הליך הבחירות שהתקיים שם הוכיח שהעם מימש את זכותו להחליף את מנהיגיו.

אחרי בחירות 2009, שבהם נבחר בדוחק מחמוד אחמדינג'אד לנשיאות, חזה העולם כולו בהפגנות התנועה הירוקה של הרפורמיסטים. עשרות אלפי סטודנטים וצעירים אחרים קראו בזעם "איפה הקול שלי?" זה היה ביטוי לתחושה שהבחירות אז זוייפו. אבל במקום להביט על המחאה שהייתה הציוץ (בזמנו כונתה המחאה הציבורית בתקשורת בשם "מהפכת הטוויטר") המבשר הראשון למה שכונה "האביב הערבי", התרשמנו יותר מהאופן שבו דוכאה בברוטאליות. קבענו לעצמנו נרטיב מסוים, ופסקנו כי "מה שהיה הוא שיהיה". שאפילו אם קיימת מחאה ציבורית נגד הגרעין האיראני ונגד המצב הכלכלי אליו דחק המשטר האיראני את עמו, לא באמת יחול שינוי. לא מעט פרשנים מנו את המועמדים לנשיאות באיראן, וקבעו בקול אחד ובצער כי המועמד של חמינאי (ראש העיר של טהרן, השמרן מוחמד באקר קליבאף, שזכה לכ-16.56% בלבד) יהיה זה שייבחר. והשאר בסך הכול משחק פוליטי מכור.

בשנה האחרונה פגשתי מספר פעמים צעירים איראנים שסיפרו לי, בפתיחות שהדהימה אותי, מהן התחושות האמיתיות באיראן. הם הצהירו שהם רק מחכים להזדמנות להביע את דעתם בקלפי בקרוב. מפגש אחד חל בארמניה, על גבול איראן, שם פגשתי צעירים ומשפחות מאיראן שהגיעו לשופינג אצל שכנתם הזולה יותר. הם ידעו שאני ישראלי, ונדמה שזה אך הגביר בהם את הרצון לחשוף בפניי את טינתם של רבים לשלטונו של אחמדינג'אד. בלט בדבריהם רצון עז להיות חלק ממשפחת העמים. זכור לי משפט אחד מפי אחד מהם, שהתבטא במילים: "הרבה מאתנו, הצעירים באוניברסיטאות, מתביישים שיש לנו נשיא שמבייש את האינטליגנציה שלנו."

מפגש אחר שאותו תיארתי באתר זה התרחש בטורקיה, עם קבוצה של נופשים מאיספהאן. "המצב אצלנו לא טוב", הם שיתפו אותי בתחושותיהם, "אנחנו מייחלים לשינוי”. גם הם הפגינו כעס ובוז כלפי אחמדינג'אד והתעקשותו לייצר פצצה גרעינית על אפו וחמתו של כל העולם.

אגב, כמעט כל מי שפגשתי וצילמתי שמח לפגוש ישראלי. ואף שידעו שאני מתכוון לפרסם את צילומיהם, הם לא חששו. זאת, למעט צעיר אחד, שבאופן מכמיר לב ביטא את המתח שבין הרצון לשינוי, לבין הפחד שעדיין שורר מפני מהמשטר.

"אתה לא חושש שאני מצלם אותך? לא יאונה לך רע?"

"לא, כולם אומרים את זה."

"אבל אני ישראלי."

"אז מה? אתה כמוני וכמו כל אחד אחר."

כמה דקות אחרי שנסע במכוניתו הוא שב על עקבותיו, כנראה בעצת חבריו, וביקש ש"אשמור עליו". טשטשתי את פניו.

וכך, רק משיחות אקראיות עם סטודנטים, צעירים ומשפחות מטהרן ואיספהאן יכולתי לחוש את הלוך הרוחות באיראן, שהלכה בעל כורחה בדרכו של אחמדינג'אד.

ועכשיו, אחרי שתוצאות הבחירות התפרסמו, שוב אנחנו, בישראל, חוזרים לנרטיב שיצרנו ומתקשים לשנות דיסקט.

בישיבת הממשלה האחרונה (16 ביוני) כבר הודיע נתניהו כי מי שקובע את המדיניות הוא המנהיג הרוחני חמינאי, וסיפר כי הנשיא החדש רוחאני כינה אותנו בעבר סרטן. שרת המשפטים לבני והשר לנושאים אסטרטגיים יובל שטייניץ אף המליצו בשידור ברדיו להמשיך את הלחץ על איראן כדי שנבחן את רוחאני במעשים ולא בדיבורים.

יש לי, ברשותכם, עצה אחת קטנה: תקשיבו לקול האיראני שבחר נשיא מתון כבר בסיבוב הראשון. תביטו בתמונות של הצעירים האיראניים החוגגים, ותבינו שלא יכול להיות ש"מה שהיה הוא שיהיה." תקשיבו לקול של חסן רוחאני, שלא היה המועמד המועדף על המנהיג הרוחני. אז במקום להדק את הסנקציות צריך לסייע לו. כתבתי כאן בעבר כי הדבר החכם ביותר בזמן הזה הוא לעשות את צעד הפיוס הראשון בין המערב לאיראן; להקל את הסנקציות עכשיו, כדי שיהיה למועמד שייבחר קל יותר להתפשר.

בפוליטיקה צריך לדעת גם מתי להרפות ולתת לכבוד לאחר. כבוד, במקרה הזה, הוא הסולם הטוב ביותר שאפשר להעניק לנשיא הנבחר כדי לרדת מעץ האיומים שנטע קודמו ולממש את מאוויי העם. 

More from Shlomi Eldar