ח'ליל אל-וזיר, הוא אבו-ג'יהאד, חוסל על ידי ישראל לפני 25 שנה וחודש אחד בדיוק. ביום שני השבוע שודר ב"עובדה" שבערוץ 2 (הערוץ הנצפה ביותר בישראל), סרט דוקומנטרי מרתק המשחזר את החיסול ההוא, שנחשב עד היום בישראל לאחת מפעולות הקומנדו המיתולוגיות ביותר שנצרבו ב-די.אן.איי הישראלי הקולקטיבי, סמל מובהק למה שמכונה כאן "ידו הארוכה של צה"ל", שיודעת לסגור חשבונות דמים עם הגרועים שבאויבי המדינה היהודית, באשר יסתתרו. "עובדה" היא המקבילה הישראלית ל"60 דקות", וזו הייתה תכנית סיום העונה שלה. עד היום, לא התייצבה ישראל הרשמית מאחורי חיסול אבו-ג'יהאד. הקרדיט על הפעולה יכול היה להינתן לסיירת מטכ"ל ולקומנדו הימי, יחידות העילית של צה"ל, רק בחסות "פרסומים זרים". מה קרה פתאום שהצנזורה הישראלית מסירה את האיסור ובכירים ישראלים רבים מתייצבים בפנים גלויות מול המצלמה ומתקוטטים על התהילה הרחוקה ההיא? למה דווקא עכשיו, כשג'ון קרי ממשיך להתרוצץ באזור מיוזע כדי להציב בימים הקרובים את ישראל והפלסטינים בפני הצעה שאי אפשר ולא כדאי לסרב לה, לחידוש התהליך המדיני?
כמה גרסאות: ראשית, יכול להיות שזה במקרה. בסוף, בישראל, רוב הקונספירציות מתבררות כהתנהלות שהסתבכה. שנית, יכול להיות שהגיע הזמן שבוגי יעלון יבצר את מעמדו כ"חייל מספר 1" החדש. הוא הרי נכנס לנעליים של אהוד ברק וגם לו מגיעה קצת תהילה. יעלון לא מתראיין בסרט, לא מדבר ולא מתאר, אבל תמונתו מהימים ההם מעטרת כל פינה של השידור, וגם קולו היציב והבוטח ברשת הקשר הוא אחד הנרטיבים הברורים של השידור. החשוד המיידי, כרגיל, הוא אהוד ברק, שידע תמיד לעשות שימוש בסודות המדינה לצורך קידום אישי. אבל האמת היא, שזה לא באמת משנה. העולם ידע שישראל חיסלה את אבו-ג'יהאד מהרגע הראשון, ונדמה לי שגם אבו-ג'יהאד עצמו ידע את זה, בחלקיק השנייה בה הוא ניצב חי מול הורגיו רעולי הפנים.
