חודש ימים בדיוק לאחר שיחת הטלפון המפתיעה בין ראש ממשלת ישראל נתניהו לעמיתו הטורקי ארדואן, שנעשתה בצל כנפיו של הנשיא האמריקאי אובמה, והצדדים החלו סוף סוף לדבר. משלחת ישראלית המונה שני אנשים הגיעה לאנקרה השבוע (22 באפריל), לפגוש בכירים טורקים ולהתחיל לסגור את הפערים. השליחים הם היועץ לביטחון לאומי האלוף במילואים יעקב עמידרור, והשליח המיוחד לעניין הטורקי, יוסף צ'חנובר. משימתם לא פשוטה. הטורקים דורשים יותר ממיליון דולר פיצויים למשפחה, ישראל מדברת על סכום נמוך בהרבה. אבל כסף לא יהיה המכשול לתהליך שיקום יחסי ישראל-טורקיה. הסיפור שלנו מסובך ומורכב בהרבה מכסף. יש כאן תהליכים גיאו-פוליטיים ואסטרטגיים גדולים וחשובים בהרבה. נדידה טקטונית של לוחות יבשתיים שהחלה מזמן, ומנוגדת לאינטרסים האסטרטגיים של חלק מהשחקנים הראשיים במזרח התיכון, ישראל וארה"ב בראשן. וכמו תמיד, גם מחלוקת מהותית בין שתי גישות שונות. החדשות הרעות הן, שנכון לשעת כתיבת הדברים האלה, שיקום יחסי ישראל-טורקיה נראה רחוק ומסובך בהרבה מכפי שחשבנו קודם. מדובר במסע אלונקות של ממש, שיעדו הסופי אינו ברור.
בישראל של טרום ביקור אובמה, התמודדו ביניהן שתי גישות עיקריות. הראשונה, של המחמירים. בראשם אביגדור ליברמן ומשה (בוגי) יעלון, טרם מינויו לתפקיד שר הבטחון. הגישה הזו טוענת שחבל על הזמן והאנרגיה; ארדואן החליט להתנתק מישראל לא בגלל המרמרה, אלא הרבה קודם. אפשר להוכיח את הטענה הזו בנקל בסדרת האירועים הקשים בין ראש הממשלה הטורקי לעמיתים ישראלים, ובראשם האירוע בדאבוס, שבו נטש בזעם פאנל משותף עם נשיא המדינה שמעון פרס. ארדואן הוא אסלמיסט, אומרים המחזיקים בגישה הזו, הוא אחים מוסלמים, הוא מפלגה אחות של חמאס, הוא רוצה להתנתק מישראל ולהפוך למנהיג הסוני של המזרח התיכון, למעצמה המרכזית באגן הים התיכון, לחדש את ימי האימפריה העות'מנית כקדם. הדרך שלו לתהילה הזו תהיה על הגופה המטאפורית של ישראל. בהשפילו את ישראל, הוא מאדיר את עצמו ואת תדמיתו, בסגנון מה שעשה נסראללה פעם, והופך לגורו של ההמונים. גם אם נתנצל, אמרו אז ליברמן ויעלון, זה לא יעזור. ארדואן יבוא לעזה כמנצח, את היחסים האסטרטגיים איתנו הוא לא באמת יחדש, הרי הוא גם דורש להסיר את הסגר מעזה, ומה שייצא מכל זה הוא שנשלם את המחיר המופקע ונקבל סחורה מקולקלת, אם בכלל.
