דילוג לתוכן העיקרי

אש התמיד שבלב ההוויה הישראלית

כדי להבין עד כמה קשה יהיה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כותב בן כספית, צריך להכיר את חוויית השואה הישראלית מבפנים.
World War Two veterans return to their seats after laying a wreath during a ceremony marking Israel's annual day of Holocaust remembrance, at Yad Vashem in Jerusalem April 8, 2013. Israel on Monday commemorates the six million Jews killed by the Nazis in the Holocaust during World War Two. REUTERS/Ronen Zvulun (JERUSALEM - Tags: POLITICS ANNIVERSARY CONFLICT) - RTXYD5G

מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, עמד ביום שני דום בצפירת האבל שנשמעת בישראל מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. אחריה החל בכנסת ישראל הטקס השנתי הקרוי "לכל איש יש שם", במסגרתו מקריאים נבחרי העם שמות של נספים בשואה מעל הדוכן, בזה אחר זה. קרוב ל-70 שנה אחרי סיומה של מלחמת העולם השנייה, שבה הושמד שליש מהעם היהודי במכונת השמדה מתוכננת, מדוייקת וחסרת תקדים, והטראומה צרובה עדיין ב-די.אן.איי הישראלי הקולקטיבי כאילו אירעה בשבוע שעבר. דור הניצולים הולך ונעלם, נותרו רק 200 אלף ישראלים שחוו את האימה ההיא, אבל הדור השני והשלישי צועדים בנתיב ההריגה אחרי הוריהם וסביהם, נשבעים לא לשכוח ו"לעולם לא עוד", ואחריהם פוסעת מדינה שלמה, מיליוני ישראלים שחיים תחת הצל הארוך שמטיל האירוע הבלתי נתפס הזה על חייהם, עד היום.

כדי להבין עד כמה קשה יהיה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, צריך להכיר את חוויית השואה הישראלית מבפנים. ח"כ דר' אחמד טיבי, אולי הפרלמנטר הישראלי-פלסטיני הבוטה ביותר בכל הקשור לסכסוך, עשה את זה. במקום להכחיש את השואה, טיבי למד את השואה, ביקר במוזיאון השואה בוושינגטון, באנדרטת השואה ובמוזיאון בברלין, ונאומו בכנסת ביום השואה לפני כמה שנים היה אחד הנאומים המרתקים והחשובים שנישאו בעניין הזה בבית המחוקקים הישראלי, דווקא כי בא מפיו של פטריוט פלסטיני. טיבי אומר שחובה על כל אדם, באשר הוא אדם, לדעת מה היה שם ולהודות בעובדה שזה היה הפשע הגדול ביותר נגד האנושות שבוצע בהיסטוריה של בני האדם. אחרי שהוא אומר את הדברים האלה, הוא מקפיד להזכיר שהסיבה שהיהודים היו קורבנות לפשע נתעב כל כך, אינה מקנה להם את הזכות לקרבן עם אחר. 'למה אנחנו', הוא שואל, 'אשמים שהתעמרו בכם?' ועדיין, טיבי מודע לכך שאת השואה אי אפשר להשוות לשום דבר, גם לא לכיבוש הישראלי בשטחים. השואה זה משהו אחר לגמרי.

יש בישראל ויכוח לא פשוט על תפיסת השואה, על מקומה בחיי היומיום הישראלי השוטף, על הדרכים להנצחתה. יש כאלה הסבורים שאין להשוות את השואה לשום דבר. אסור אפילו להשתמש בשם "שואה" לצרכים אחרים. השם הזה שמור לאירוע אחד בלבד, בו ניסה עם אחד למחוק מעל פני האדמה עם אחר, בשמה של תיאוריית גזע גזענית פשיסטית, באופן מפלצתי ושיטתי, וגם כמעט הצליח. אלה הגורסים שהשואה היא אירוע בלעדי שאין להשתמש בו לצרכי יומיום, מתנגדים להשוואה בין איראן המתגרענת, למשל, לבין אדולף היטלר. כשבנימין נתניהו מדבר על הצורך למנוע "שואה שנייה", הם מתקוממים. איך אפשר להשוות, הם אומרים, את מיליוני היהודים חסרי הישע באירופה של אמצע המאה שעברה, שהובלו לשחיטה כשבעלות הברית והמערב מפנים כתף קרה ומסרבים אפילו להפציץ את מחנות המוות, למצב היום, כשישראל היא מעצמה אזורית, צבאה הוא החזק, המאומן והמצויד ביותר במזרח התיכון, ופרסומים זרים מקנים לה יכולות גרעיניות של מעצמת-על. אם נחזור יותר מדי פעמים על המנטרה הזו, של "שואה שניה", הם אומרים, בסוף זו עלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה. ישראל היום היא מדינה חזקה, בטוחה בעצמה, שמסוגלת להגן על עצמה. השואה? זה משהו אחר לגמרי.

יש גם מחנה נגדי. מוביל אותו בנימין נתניהו. במחנה הזה רואים בשימוש כמעט יומיומי בשואה ובלקחים שצריך להפיק ממנה, מצווה של ממש. אצל ראש הממשלה נתניהו זה הפך כבר למנטרה קבועה, ולא רק בימי הזיכרון השנתיים לשואה. אגב, ביבי לא לבד בעניין הזה. הסופר א.ב יהושע, אחד הסמלים הישראלים המובהקים ביותר של השמאל ושל ההתנגדות לנתניהו, מסכים אתו לגמרי. כשמדינה כמו איראן חותרת לנשק גרעיני וראשיה מאיימים חדשות לבקרים על כוונתם למחוק את ישראל מהמפה, צריך להתייחס לזה ברצינות, אומר יהושע, אין לעוצמתה הנוכחית של ישראל רלוונטיות לאפשרות שאפשר למחוק אותה מעל המפה באמצעות נשק גרעיני, ולכן הסכנה להתרחשותה של שואה שניה קורמת עור וגידים אל מול עינינו. מדוע שנחריש ונמתין וניתן לזה להתרחש פעם נוספת? הרי מי שנכווה ברותחים, נזהר אחר-כך בצוננים, לא?

בניגוד לנתניהו, יהושע חושב שהדרך היעילה ביותר לנטרל את הסכנה האיראנית, זה לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים ולשפוך מים קרים על היצרים באזור כולו. כאן הוא חלוק על נתניהו. אבל בתפיסת האיום האיראני כפוטנציאל לשואה שנייה הוא, ולא רק הוא, מסכים עם ביבי.

כך או אחרת, אימי השואה מרחפים מעל נשמתם של הישראלים היום, כמעט כמו לפני חצי מאה. ביום הזיכרון לשואה בישראל אין שופינג, אין בידור, אין טלוויזיה רגילה. סבים, סבתות, ילדים, נכדים ונינים מתגודדים יחד בטקסי הזיכרון, מאזינים לשרידי הניצולים, ואחר-כך מבלים את הלילה בצפייה בסרטים הדוקומנטריים בטלוויזיה שממשיכים, כמדי שנה, להביא את הזוועה הזו, בצבעי שחור לבן, לכל חדר בישראל. הישראלים נולדים אל תוך הטראומה הזו, חיים אותה, נושמים אותה, ומתמסרים לעובדה שהם העם היחיד בהיסטוריה שהופעלה נגדו מערכת השמדה משומנת ויעילה; העם היחיד שהושלך להמוניו בבית מטבחיים ענק - לא בגלל שהפסיד במלחמה, לא בגלל שביצע פשעים, אלא סתם ככה, בגלל שהיה.

במצב הדברים הזה, אפשר בהחלט להבין את חוסר האמון של הישראלים בסביבתם. את החשש המובנה מהשמדה שנייה. את המושג "גבולות אושוויץ" שהטביע בזמנו אבא אבן, שר החוץ המיתולוגי, כשדובר על חזרה לקווי 67'. עם שעבר חוויה כזו לפני פחות ממאה שנה, יתקשה מאוד להסתגר במדינה שרוחבה 9 מייל, בעיקר לנוכח העובדה שמסביב רוחשים מאות מיליוני מוסלמים שחלק מהם מכנה את היהודים "צאצאי הקופים והחזירים", קורא קריאה גלויה לג'יהאד וממאן להשלים עם קיומה של יישות יהודית בארץ ישראל ההיסטורית.

לכן, מי שמתכוון להפשיל שרוולים ולטבול את ידיו בחבית האש הזו, כדאי שיידע הכל על הלהבות שבוערות באש תמיד תחתיה. הדברים אמורים לא רק לגבי המתווכים שמסביב, אלא גם, ובעיקר, לבני-הפלוגתא והיריבים בכוח, כמו הפלסטינים. אם הפלסטינים היו מכירים מקרוב את אימי השואה ומה שעוללו לנפש הישראלית המצויה, ואם הישראלים היו לומדים מקרוב וללא דעות קדומות את חוויית הנכבה הפלסטינית, האסון של 48', יכול להיות שאי-האמון ההדדי, הפחד הקמאי זה מזה וההתבצרות הנצחית בעמדות בלתי אפשריות, היו נסדקים. יש לנו כאן סיפור של דוד וגוליית, אבל שני הצדדים טוענים שהם דוד, ורואים בשני את גוליית. עד שזה לא ייפתר, לא נדע מרגוע.