אובמה, בוא לכיכר רבין

נתחיל בגילוי נאות: הכותרת של המאמר הזו איננה שלי. היא השם של דף פייסבוק שנפתח לפני יממה וחצי [6 בפברואר] על ידי ישראלים שמבקשים מהנשיא האמריקני לבוא לכיכר רבין, ולדבר ישירות עם הציבור הישראלי. הבקשה הזו נוגעת בעצבים העמוקים של התודעה הקולקטיבית כאן, ומבטאת שאיפה שהיא יותר מיצירת אירוע (EVENT) ברשת חברתית. הישראלים רוצים לנהל שיחה עם אובמה. נאמר זאת באורח יותר מדויק: הם רוצים שהוא יתחיל לשוחח איתם.

בארבע השנים שחלפו, השיח הציבורי של ארה"ב – ישראל הצטמצם לוויכוח דל מאוד. הוויכוח עסק ביחסיהם האישיים של הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו, במידת המחויבות הביטחונית של ארצות הברית למדינת ישראל אל מול מידת המחויבות הישראלית לתהליך שלום, ואפילו בעוצמת הסנטימנט האישי של אובמה כלפי הישראלים. לתוך הביצה הזו חלחלו תדרוכים שלא לציטוט לעיתונאים, הערכות אופי הדדיות ובלתי מחמיאות, משברי אמון חוזרים ונשנים ובעיקר תחושה של צרימה מתמשכת. לרבים מהישראלים, להערכתי לרובם המוחלט, אין שום ספק במחויבותו האישית של ברק אובמה לביטחונה של ישראל ולעוצמת התרומה שהממשל הקודם הרים לביטחון הזה.  בארצות הברית מאשימים את ראש הממשלה בכך שהציב עצמו במובהק כתומך של הרפובליקנים בהתמודדויות האחרונות, ואילו בסביבת נתניהו התייחסו לפרסום הטור המפורסם של ג'פרי גולדברג (אובמה סבור שנתניהו הוא "מוג-לב פוליטי") כנקמה קרה והתערבות בוטה בבחירות בישראל.  הבה נניח, אחרי הסיכום הקצר הזה, שדרושים שניים לטנגו.

ביחסי ארצות הברית – ישראל, היסטורית ומהותית, יש הרבה יותר מחילופי ההאשמות הללו. האינטרסים המשותפים של שתי האומות, כמו גם הערכים היסודיים שעליהן נבנו, יצרו מסד של דיאלוג מפרה. כישראלי, ארשה לעצמי להניח שהוא היה מפרה לשני הצדדים. אבל לא פחות חשוב מכך, זה עניין של הסיפור הפנימי שישראלים ואמריקנים מספרים לעצמם. כאשר הציניקנים תקפו את ברק אובמה, במירוץ הראשון לבית הלבן, ואמרו שהוא מבטא תקווה כוזבת, הוא הגיב בנאום ניו המפשייר המפורסם –  "בסיפור הבלתי סביר שהוא אמריקה, מעולם לא  היה שום דבר כוזב בתקווה". נדמה לי שהמשפט הזה נכון לא פחות עבור הסיפור הישראלי, ואולי יותר; שוב ושוב שמעו היהודים שהחלום הלאומי שלהם הוא בלתי אפשרי, ושוב ושוב אמרו אנשים כמו הרצל, בן גוריון ובגין, שבלקסיקון הישראלי, אין ביטוי כזה, בלתי אפשרי. הם נצמדו להמנון הלאומי, לתקווה.  

הצלחה מול כל הסיכויים, יכולת להשתנות ולצמוח לנוכח אתגרים אדירים, שימור החירות תחת כל לחץ– האמריקנים והישראלים קרובים ברוחם, הרבה מעבר לקלישאות. הבחירות האחרונות הוכיחו שישראל, כמו אמריקה, יכולה להמציא את עצמה מחדש. אלה שהספידו את החברה הישראלית טעו והטעו; הגמישות וההיגיון הבריא של ישראל עודם פועמים בעוצמה. הם מהמהמים: שינוי.

הנשיא אובאמה, בוא לכיכר רבין ודבר עם הציבור הישראלי. בוא אל המקום בו נרצח ראש ממשלה ישראלי בקרב הקשה על השלום.  בוא אל המקום בו מתכנסים הישראלים בעתות של שמחה אך גם עצב כדי לחגוג את מה שאריק איינשטיין כינה "הרפתקת חיינו" – הסיפור הבלתי סביר שהוא מדינת ישראל. או בוא לכל כיכר אחרת, לכל מקום אחר שאנשים יכולים להתכנס בו בחופשיות.  המחווה הזו, או מחווה כזו, תהיה חשובה מכל זר שתניח או הבטחה שתעניק.

הכיכר תהיה מלאה. הישראלים  כמהים לשיחה אתך, ולשיחה חדשה עם אמריקה. כחבר של ישראל, החבר החשוב שלה בעולם, אתה הוא זה שיכול לנהל שיחה כזו בכנות ובבהירות. כחבר, זו חובתך לומר לנו אמיתות קשות אם יש צורך, ואנחנו חייבים להבין שהאחריות לחיינו, ולשינוי חיינו, היא בידינו בלבד. אם תגיע לכיכר, תבין את ישראל טוב יותר מכל נאום בכנסת; אך גם אם תסתפק בבית הנבחרים שלנו, דע לך שהישראלים מאזינים לך בקשב רב, ושהדברים שאתה אומר, ואמרת בשנים האחרונות, הדהדו ויהדהדו כאן בעוצמה רבה.