המצאה ושמה: "על-פי מקורות זרים"

האם היתה תקיפה של חיל האוויר הישראלי בסוריה, או שזו רק שמועה? צרכן התקשורת הישראלי לא יכול לדעת מה באמת קרה בגבול סוריה-לבנון, או ב"מתקן המדעי" בפרברי דמשק. כל מה שהציבור הישראלי קרא בעיתונים בישראל, צפה בערוצי הטלוויזיה הישראלים והאזין לתחנות הרדיו בישראל מבוסס על "מקורות זרים". ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם בה נאלצים עיתונאים להשתתף בפארסה המגוחכת הנקראת "על פי מקורות זרים". ולכן, אנחנו העיתונאים נספר לכם את מה שאנחנו יודעים, אך לא נוכל לומר שזהו מידע שהגיע ממקורותינו, אלא נקרוץ, נבליע חיוך ונשתמש במטבע הלשון ההיא על המקורות הזרים.

כל זה קורה משום שישראל של המאה ה-21 נותרה הדמוקרטיה היחידה בעולם שבה קיימת צנזורה, המחייבת את אמצעי התקשורת להגיש לאישורה כל מאמר וידיעה העוסקים בנושאים ביטחוניים. בישראל קיימת עיתונות חופשית בכל תחומי עיסוקם של העיתונאים חוץ מאשר בתחום הצבא והביטחון.

ההיבט האבסורדי בקיומה של צנזורה בישראל טמון בכך שהיא מבוססת על תקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945, אותן חוקק שלטון המנדט הבריטי על מנת למנוע מהעיתונות העברית לפרסם ידיעות ומאמרים שלא היו לרוחם של הצנזורים של ממשלת הוד מלכותו. והנה, כעבור שבעה עשורים משמשת הצנזורה את השלטון בישראל העצמאית למנוע מהתקשורת לפרסם מידע שלדעת הצנזורים שלו אסור לאזרחיו לדעת. אין זה משנה כלל שאותו מידע מתפרסם בכלי תקשורת בעולם כולו ומופץ באלפי אתרי אינטרנט, שלאזרח הישראלי יש כמובן נגישות אליהם, עדיין מחויבים העיתונאים הישראלים להקדים לכל מה שהם מפרסמים בנושאי ביטחון וצבא את הביטוי "על פי מקורות זרים", או "על פי פרסומים זרים".

כשהוחלט על הקמת המדינה, במאי 1948, הוחלט גם שתקנות ההגנה שעת חירום יישארו בתוקפן, ובתוכן גם פרק הצנזורה (סעיפים 86 עד 101). על מנת שלשלטון תהיה האפשרות לעשות שימוש בתקנות אלה, כולל שימוש בצנזורה, חייב לשרור בישראל מצב חירום. רוב אזרחי ישראל אינם ערים לכך, אך מאז 1948 ועד היום נמצאת ישראל במצב חירום פורמאלי אותו מאריכה הכנסת באופן אוטומטי בכל שנה.

כך נחסמת מדי פעם דרכם של עיתונאים בישראל לפרסם מידע ועליהם ליטול חלק בפארסת "המקורות הזרים", שהופכת לעיתים למגוחכת ממש. ישנם תחומי עיסוק תקשורתיים שמוטלת עליהם צנזורה חמורה ומוקפדת במיוחד, והעיתונאים העוסקים בתחום נאלצים לפתח טכניקות מסובכות על מנת להתמודד עם החלטות הצנזור. כאלה הם הנושאים הנוגעים למדיניות הגרעין הישראלית, לתקיפות של חיל האוויר ואפילו למעצרם של אזרחי המדינה הנחשדים בעבירות על ביטחון המדינה (הצנזורה אכפה את צווי איסור הפרסום שהוציא בית המשפט, בדבר מעצרם של נחום מנבר, שנחשד בסחר עם איראן, תת אלוף (מיל') יצחק יעקב-יצה, שנחשד שחשף מידע על מדיניות הגרעין וענת קם, שנחשדה בהדלפת מסמכים סודיים. כל אלה "הועלמו" ורק לאחר פרסום דבר מעצרם ב"פרסומים זרים" ניתן היה לפרסם זאת בכלי התקשורת בישראל).

לאיש בעולם אין ספק שישראל היא מדינה בעלת פוטנציאל גרעיני. המידע הזה מצוי באלפי אתרי אינטרנט ומדי פעם מפרסמים כלי תקשורת בעולם פרטים נוספים על פרויקט הגרעין הישראלי. צילומי לווין של הכור בדימונה נגישים לכל גולש במחשבו האישי ופרטים מדויקים על ביצועיהם של - מה שמכונה ברשת טילי יריחו ניתן למצוא בקלות באמצעות חיפוש פשוט ב-GOOGLE. אך, כשאנחנו העיתונאים הישראלים, רוצים לפרסם מידע, או פרשנות, בנושאים אלה עלינו להקדים לדברים את הביטוי "על פי מקורות זרים".

עם השנים למדנו כמובן לחיות עם הפארסה הזאת ושיכללנו את הטכניקות שמאפשרות לפרסם תוך השענות על הפרסומים בחו"ל, אך האבסורד נותר. הצנזורה בישראל מונעת מידע מאזרחי ישראל, ולאו דווקא מאויביה, שממילא עוקבים אחר המקורות הזרים. כך קורה למשל שנעצרת אזרחית ישראלית, ענת קם, שנחשדת בהדלפת מסמכים צבאיים לעיתונאי, אך צרכן החדשות הישראלי לא יודע על כך. בעיתונים בארה"ב ובבריטניה מפורסם דבר המעצר בהרחבה, עם פירוט מלא על החשדות נגדה, אך המידע הזה נמנע מהקורא והצופה הישראלי. האבסורד גדל אף יותר משום שכל אזרח ישראלי יכול לקרוא את הדברים באתרי האינטרנט של ה"סאנדיי טיימס" או ה"וושינגטון פוסט". לגודל הביזיון באותו מקרה, הצנזורה פסלה את הידיעות על מעצרה של ענת קם אפילו כאשר עיתונאים ישראלים ציטטו "מקורות זרים".

ב-2007 הופצץ הכור הגרעיני שבנתה סוריה בדיר א-זור שבמערב המדינה. כל כלי התקשורת בעולם דיווחו על התקיפה, שבוצעה על ידי חיל האוויר הישראלי. רק בישראל נמנע מהתקשורת מלדווח על פעולת חיל האוויר, וכל הפרסומים בנושא התבססו על "מקורות זרים".

ב-5 בנובמבר 1992 נהרגו חמישה חיילי סיירת מטכ"ל בבסיס צאלים במהלך אימון למבצע חיסולו של שליט עיראק, סדאם חוסיין. התקשורת הישראלית דיווחה אמנם על מותם של חמשת החיילים, אך לא על יעדי המבצע המתוכנן ואפילו לא על העובדה שהרמטכ"ל, אהוד ברק, נכח בתרגיל. עיתונאים ישראלים שניסו לפרסם פרטים על התוכנית להריגת סדאם חוסיין נתקלו בחומה הבצורה של הצנזורה שמחקה כל רמז לקשר שבין האסון שאירע בצאלים לבין התוכנית לחסל את שליט עיראק. חמור מכך, הצנזורה גם לא אפשרה לפרסם מי מהקצינים הבכירים של צה"ל נכחו בצאלים בעת שהתרחש האסון. אפילו ניסיונות להתבסס על "מקורות זרים" נכשלו במקרה הזה, ומאזרחי ישראל נמנע המידע שפורסם בהרחבה בעיתוני העולם. רק כעבור כעשור, לאחר שהאמריקאים לכדו את סדאם חוסיין בעיראק, אפשרה הצנזורה לאזרחי ישראל לקבל מידע על התוכנית שהגה אהוד ברק לחיסול סדאם.

הצנזורה בישראל ממשיכה לפעול בתוך בועה המנותקת מההתפתחויות הדרמטיות בשוק התקשורת הבינלאומי. הצנזורים ממשיכים למחוק לנו ידיעות ופרשנויות ומשוכנעים שכך הם מונעים מידע מאזרחי ישראל, כאילו ולא שמעו על קיומם של ערוצי הלוויין, על אתרי האינטרנט ועל הפייסבוק והטוויטר. ואנחנו, הכתבים הישראלים, נמשיך להשתתף בפארסה הזאת ולהשתמש שוב ושוב בביטוי המגוחך "על פי מקורות זרים". זו אחת הסיבות לכך שאיננו צריכים להיות מופתעים כאשר מתברר שישראל הידרדרה למקום ה-112 במדד חופש העיתונות בעולם שמפרסם ארגון "עיתונאים ללא גבולות". כך מוצאת ישראל את עצמה מתחת למדינות כגון קטאר, קירגיסטן, מאלי, כוויית ולבנון.