גאווה ומבוכה בבית הנשיא

זה אמור היה להיות טקס שגרתי. עוד אחד מאותם טקסים שרשומים בלוח האירועים של בית הנשיא שבהם נושאים נאומים, מוחאים כפיים, מעניקים פסלון או תעודה, המוזמנים נרגשים מן המעמד הממלכתי, ולבסוף חוזרים הביתה לעיסוקיהם השגרתיים.

אבל דניאל בירנבאום, מנכ"ל חברת "סודה סטרים", שנבחר לקבל השנה מידי הנשיא את פרס היצואן המצטיין, הפך את הטקס שהתקיים לפני מספר שבועות לאירוע מדובר ובדיעבד, גם מעורר מחשבה.

הוא ביקש את זכות הדיבור, נטל את המיקרופון והסתכל לשמעון פרס בעיניים. "זו גאווה גדולה לקבל את הפרס ולהניף את דגל ישראל ב-45 מדינות, אבל דווקא בגלל המחויבות הזו אני חייב לספר לך, כבוד הנשיא, על משהו שחידד אצלי שאלה - חשובה יותר מתעשייה ויצוא. השאלה שאני שואל כאן היום היא איך אנחנו מתייחסים אחד לשני כבני אדם". שקט מפתיע השתרר באולם. מישהו פתאום שבר את הכלים.

כמה ימים מאוחר יותר, בראיון לאל-מוניטור, סיפר דניאל בירנבאום, (ששמו דומה לישראלי שובר מוסכמות אחר, המנצח דניאל בירנבוים), מה הביא אותו לחרוג מכל כללי הטקס.

" יש לנו שלושה מפעלים - אחד באשקלון, שחטף רקטות בזמן מבצע עמוד ענן; אחד באלון תבור בגליל, אך מפעל העוגן שלנו נמצא במישור אדומים, בשטח C (שטחים ביהודה ושומרון שנשארו בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית לאחר הסכם אוסלו). במפעל הזה אנחנו מעסיקים 900 ערבים מיריחו ועד רמאללה החיים ברשות הפלסטינית. החצי של העובדים מורכב מערבים תושבי מזרח ירושלים. כשהודיעו לנו שקיבלנו את פרס היצואן המצטיין חשבתי לשתף גם כמה מהעובדים הפלסטינים בטקס, כדי להמחיש את האחדות והתקווה השוררת במפעלנו. הם הרי אלה שמייצרים את המוצרים שבזכותם קיבלנו את הפרס".

לא עבר בראשך שהכוונות הטובות שלך עלולות להסתיים לא כל כך טוב?

בירנבאום מודה: "תחילה היססתי. ידעתי שיהיו בדיקות גופניות יסודיות, ולא רציתי להביך את העובדים. אחרי הכל, אנחנו חיים במדינת ישראל ומכירים היטב את אופי הבדיקות הביטחוניות שעוברים, בעיקר ערבים, בשדה התעופה ובעצם בכל כניסה לקניון. מסיבה זו ביררתי עוד קודם בבית הנשיא מהי מהות הבדיקה שהם יעברו. נאמר לי, כי על פי הוראות השב"כ תהיה זו בדיקה קפדנית "עד לרמה של תחתונים".

אחרי התלבטות ממושכת, החליט בירנבאום בכל זאת להגיע לטקס כשהוא מלווה בעובדיו, אבל, הוא מספר, הוא ביקש דבר אחד: "אמרתי לאבטחה בבית הנשיא שאני מוכן להגיע, בתנאי שאני ועובדיי נעבור את אותו בידוק בדיוק. כולנו – אני, ההנהלה, העובדים, מקיימים שיוויון ושיתוף מלאים בשעות העבודה וגם לאחריה. יש לנו בית כנסת ומסגד קטן במפעל, אנחנו אוכלים באותו חדר אוכל את אותו האוכל, אז אם צריך – נעבור את אותן הבדיקות".

בקשתו של בירנבאום נענתה בחיוב, אך כששוחחתי עמו יומיים לאחר האירוע הוא היה עדיין נרגש ונסער. זועק את עלבונם של עובדיו.

מה בעצם קרה?

"מה שקרה זה שהגיעו לטקס שלושה פלסטינים וערבי-ישראלי, אך בניגוד למסוכם, הם עברו בידוק אחר משלנו. כל מחאותיי לא עזרו. לישראלים נתנו לעבור קודם ואילו הם הועמדו שלושת רבעי שעה בגשם ובקור. ואחר כך ערכו להם בידוק אחר. עמדתי שם בכניסה לבית הנשיא וראיתי את מכנסיהם וחגורותיהם על הבידוק".

מה בדיוק חשבת? לא הסברת להם שהם יעברו בידוק נוקשה בגלל היותם ערבים פלסטינים המגיעים למשכן נשיאי ישראל?

"נפגשנו קודם בבית מלון, הם ידעו בדיוק מה עומד בפניהם, אבל התחייבתי בפניהם שאעבור יחד איתם את אותו בידוק בדיוק - כן, עד לרמה של התחתונים. אבל בפועל נוצרה הפרדה, אני עברתי במסלול המהיר והם עוכבו לבדיקה פולשנית, וזה מה שהפך את המחזה לקשה כל כך".

ובירנבאום חוזר שוב ושוב על המילה "הפרדה".

זהו, אם כן, הרקע לצעד המאוד-לא-ממלכתי שנקט בירנבאום בבית הנשיא, כשנטל את המקרופון ותיאר בפני פרס והנוכחים האחרים את "מסלול הייסורים" שעברו עובדיו עד שהורשו להיכנס למשכן עצמו. "אנחנו מחויבים להמשיך כגשר ולזרוע תקווה ומי כמוך, מר פרס, יודע שצריך לשמור על אופטימיות. שבסופו של יום יהיה שלום", אמר באותו מעמד.

איך הוא הגיב?

"במבוכה. בעיקר כשדיברתי על הבידוק הכפול, הוא השפיל את עיניו לרצפה. אני, מצידי, הייתי בהיר, אך זהיר, לא רציתי להביכו יתר על המידה. לא הוספתי שיש אמצעים טכנולוגיים בעולם שמאפשרים להגיע לרמת בידוק ביטחונית זהה להפשלת בגדים. אני מדבר על השיקוף שנמצא בארה"ב שלא מצריך הורדת מכנסיים. לא ירדתי לציוריות המביכה הזאת. פרס היה קצת נבוך. לאנשים שלי, לעומת זאת, נדמה שקצת חזרה הגאווה. ירדתי מהבמה והם ניגשו לנשק אותי עם דמעות בעיניים".

אתה עוף מוזר

"כן, מודה, אחרים לא מרבים להעסיק פלסטינים כי הרבה מהתעשייה הישראלית היא היי-טק. כמעט לא תמצא יותר מוצר הנושא את הכיתוב, שפעם נראה כל כך פשוט וטבעי: "תוצרת ישראל" ("made in Israel"). אנחנו, לעומת זאת, מייצאים לחו"ל כ-40 פריטים שחודרים לכ-8 מיליון בתים. 60 אלף חנויות מספקות את מוצרינו עליהם כתוב שזה מישראל.

עם כל הכבוד לפטריוטיות, הכיתוב הזה לא עולה לכם בירידת מכירות? בכל זאת, אתם שוכנים ביו"ש.

אנחנו חשים בגל מתגבר של מחאה מכל מיני מקומות בעולם וממגזרים שונים. לעיתים תוקפים אותנו בתקשורת הבינלאומית שאנחנו מנציחים את הכיבוש. יש מחאה של קמעונאים שרוצים שנכתוב "מדינת פלסטין". מתקפה של סלבריטאים או שותפים עסקיים כמו KRAFT , חברת המזון הגדולה ביותר בארה"ב. אנחנו עונים לכולם אותה התשובה: אנחנו לא מפעל פוליטי. איננו צד בקונפליקט. להפך - אומנם ירשנו מפעל בשטח C, שלא ידוע מה יהיה בגורלו אם וכאשר יהיה הסדר, אך אנו בונים גשר בינינו לבין האוכלוסייה הפלסטינית ומספקים לעובדים הפלסטינים שלנו תעסוקה מכובדת ששכר הולם בצידה, וגם תנאים סוציאליים . אנחנו "אפילו" רוכשים ביטוח רפואי, אותו אנחנו קונים מחברה פרטית כי אני לא רגוע שהכסף הסוציאלי שעובר לרשות יגולם אצלם לביטוח רפואי.

אין הרבה מפעלים שמייצרים גם חזון לאומי וגם שאיפה לשלום. אבל עם כל האופטימיות, אתה משדר בדבריך תחושה של פספוס.

" כן, פיספסנו, נכנסנו לשאננות ואנחנו מבשלים לעצמנו קטסטרופה. אין שום סיבה שלא נושיט את ידנו לשלום. גם כשכבר הייתה הזדמנות – תמיד ידענו לפספס אותה. העולם לא יודע שרבים מאיתנו רוצים שלום".

בנקודה זו מתייחס בירנבאום לכנס השגרירים שהתקיים בשבוע שעבר בירושלים, שבו נזף היועץ לביטחון לאומי יעקוב עמידרור בנוכחים במילים קשות – זאת, בעקבות התהייה שהעלה שגריר ישראל באו"ם רון פרושאור, לפשר עיתוי הבנייה המואצת במזרח ירושלים. "הייתי שם", מספר לי בירנבאום, "דיברתי לפני עמידרור ושמעתי את התגובה הבלתי הגיונית שלו. שמעתי גם את מחיאות הכפיים לפרושאור וראיתי את התסכול בפניהם של השגרירים שאמורים לייצג אותנו. הם נבוכים, ובצדק, העולם לא רואה בנו שוחרי שלום. 136 מדינות בעולם נגדנו, ואתה הולך ומקומם עליך דווקא את שש המדינות שעוד תומכות בך. זה מרגיז אותי".

ומצד שני, אתה מתאר כאן ידידות נפלאה עם העובדים הפלסטינים, אז אולי בכל זאת יש תקווה.

אתה יודע, מבחינת רבים מהם, הישראלים היחידים שהם מכירים הם השוטר במחסום והמתנחל. רובם לא היו מעולם בישראל - עד שלקחתי אותם בקיץ לטיול. הם ראו ישראלים בים, ברחוב. אנשים פשוטים. מצד שני, זו גם ההזדמנות שלנו לפרוץ את חומת השנאה, להכיר את הצד השני ולהבין שלא כל פלסטיני הוא מחבל. בזה אני גאה. אני רוצה שאנשים יבינו סוף סוף שמדובר בבני אדם ושאפשר לעשות שלום – למרות הפוליטיקאים. אם היו עוד 100 חברות כמונו, שמושיטות יד לצד השני, היה פה הסדר שלום. כי כולנו רוצים את זה - גם הפלסטינים.

בוא נחזור לאותו אירוע מכונן: הטקס נגמר, יצאתם – אתה ועובדיך - מבית הנשיא לקור הירושלמי ולמציאות המורכבת. תאר לי מה קרה שם.

"העובדים שלי לא הפסיקו לבכות, במיוחד הערבים". אחד מהם אמר שהחזרתי לו את הכבוד, אחרי שהורידו לו את הבגדים. האחרים התייחסו לאהדה שהופנתה כלפיהם בטקס עצמו ואמרו ש"לא ידענו שיש ישראלים כאלה".