למה הישראלים כל כך אוהבים לשנוא את חנין זועבי

ישראלים רבים קיבלו בצהלות שמחה את החלטת ועדת הבחירות המרכזית מהשבוע שעבר לפסול את מועמדותה של ח"כ חנין זועבי לכנסת הבאה. אחרים זעו בחוסר נוחות בכורסתם, אבל גם הם, מסתבר, לא הצטערו. מה יש בה, בחברת הכנסת מבל"ד, שמעורר כלפיה אנטגוניזם כה רב בקרב הציבור הישראלי, ולא רק מהצד הימני שלו? מדוע כל כך הרבה אנשים בישראל אוהבים לשנוא אותה?

"הבעיה היא לא שאני טרוריסטית", אמרה זועבי לאחר פסילתה, "אולי הבעיה היא שאני דמוקרטית מדי. הבעיה עם תנועת בל"ד ועם חברי הכנסת הערבים היא שאנחנו דמוקרטים באווירה שלא מאמינה בדמוקרטיה".

נראה שחברת הכנסת זועבי קוממה על עצמה לאורך דרכה הפוליטית, לא רק ח"כים כמו אנסטסיה מיכאלי, שכמעט ותקפה אותה פיזית מעל דוכן הנואמים בכנסת, או כמו מירי רגב, שכינתה אותה מעל אותו דוכן בכינויי גנאי שאפילו הנייר אינו סובל, אלא גם את תמיכת האנשים שדמוקרטיה היא נר לרגליהם.

הסיבה הברורה והמיידית לכך היא השתתפותה במשט הספינה הטורקית מאווי מרמרה של ארגון ה-IHH , שהחל כמשט סיוע הומניטארי לעזה והפך למסע דמים אלים ופרובוקטיבי. חנין נתפסה כמשתפת פעולה עם גורמים עויינים ודבר זה, בקרב הציבור הישראלי, הוא אות קלון בלתי נסלח.

תחשבו על זה: ערביה ישראלית, תושבת נצרת, בת למשפחה שקרוביה היו תומכי מפ"ם ומפא"י, ניצבת על ספינה של פעילי ג'יהאד עולמי המכים וחוטפים חיילי שייטת של צה"ל שניסו להשתלט על הספינה, ומביטה בהם מן הצד מבלי להתערב.

מה עוד צריך, תגיד סוללת מתנגדיה, כדי לסקול אותה באבנים, לגלגל אותה בזפת רותחת - או לפחות לסלקה מבית הנבחרים הישראלי?

כאן המקום להכניס זווית אישית לפרשת המרמרה. זמן קצר לפני שהפליגה הספינה מטורקיה, בחודש מאי 2010, קיבלתי אני, על תקן של עיתונאי ישראלי, הצעה להצטרף למשט. הייתי אמור, יחד עם עיתונאים נוספים, להוסיף למסע נופך בינלאומי מתוקשר. גם מערכת החדשות שבה עבדתי חשבה שלסיקור יש ערך עיתונאי רב, אבל הייתה לי תחושה מוקדמת שהסיפור ייגמר לא טוב, ולכן סירבתי. הרחתי צרות. לא רציתי להיקלע לדילמה בין היותי עיתונאי להיותי ישראלי. אני כמעט בטוח שאם בכל זאת הייתי מוצא עצמי על סיפון המרמרה והייתי נוכח בסיטואציה שבה חייל אחד מוכה באלות וחייל שני נזרק מהסיפון - הייתי יודע במה לבחור.

גם חנין זועבי ידעה במה לבחור. אני מניח שהפעילים המיליטנטים שעלו על הספינה והכינו כלי נשק בסתר - סכינים, חרבות, שרשראות ואמצעי לחימה אחרים, לא הציגו זאת בפניה ואני רוצה גם להאמין כי לו יכלה למנוע את הפגיעה בחיילי השייטת שהוכו ונפצעו במאבק האלים על הסיפון - הייתה מונעת זאת. אבל היא הייתה שם, על פי סרטונים שהתפרסמו, קרובה מאוד לפעילים חמושים באלות וששים אלי קרב, ולא עשתה כלום בכדי למנוע אותו.

בכך היא הפכה לפרסונה נון-גרטה בציבור הישראלי.

השתלשלות האירועים ידועה: בסופו של הקרב על המרמרה נהרגו תשעה בני אדם, אזרחים טורקים כולם, ועשרים נוספים נפצעו בניסיון חילוץ החיילים שנחטפו ונכלאו על ידם בבטן הספינה.

יש להדגיש: חברת הכנסת מבל"ד לא חיפשה אלימות, אבל בניגוד לשאר חברי הכנסת הערבים שקיבלו הצעה להצטרף לספינה וסירבו בנימוס, כל אחד מסיבותיו הוא, היא חיפשה פרובוקציה. והיא אכן מצאה אותה.

אני רוצה לטעון שגם אם לא הייתה עולה על סיפון המרמרה, הייתה חברת הכנסת מבל"ד מועמדת מובילה לזכות בתואר "אויבת הציבור". חלק מזה קשור לתמהיל הקשה לעיכול שהיא מייצגת בפני חלק גדול מהציבור הישראלי-יהודי : אשה-פלסטינית-פמיניסטית-דעתנית ולוחמנית וכן הלאה, אבל חלק מזה קשור בדרך שבה היא בחרה ללכת - דרך הפרובוקציה.

מי שעקב במהלך כהונתה בכנסת אחר דבריה של בת טיפוחיו של חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה, מייסד בל"ד, שנמלט מישראל מחשש שיואשם בסיוע לחיזבאללה, עשוי להגיע למסקנה כי שליחותה היחידה כחברת כנסת (כנסת ישראל, בל נשכח) היא להעמיק את השנאה בין ערבים ליהודים.

נדמה כי זועבי שכללה את מוטיב השנאה בין ערבים ליהודים לדרגת אומנות, עד כי התחילה ליהנות מהמיצג של עצמה. היא אמרה דברים כדי להרגיז, נהנתה להרגיז, לשנוא ולהשניא. היא לא הבינה שמדובר בחרב פיפיות – שלא רק את עצמה היא משניאה - יהודים רבים ראו בה, שלא בצדק, כמייצגת את כלל הציבור הערבי בישראל ומכאן הדרך להעמקת הפער, העמוק ממילא, בין שתי האוכלוסיות, קצרה.

המילים וההתבטאויות שלה הפסיקו להיות גימיק של פוליטיקאי המבקש להצדיק את קיומו ולעורר עניין סביבו, הן הפכו להיות אקט מסוכן והרסני במרקם המאוד טעון של יהודים וערבים.

נכון, יש שיטענו שמדינת ישראל על כל ממשלותיה, עשתה הכול כדי לקפח את ערביי ישראל. אין חולק על כך. אבל זועבי, במקום להיאבק נגד הקיפוח הלא צודק של ערביי ישראל מחוץ לכנסת ובתוכה, במקום לנצל את הדמוקרטיה שהיא חלק ממנה לתיקון עוולות, ניצלה את הדמוקרטיה הישראלית, כדי לקרוא תיגר על היסודות שעליה הוקמה מדינת ישראל שהיא גם מדינתה.

רוצים דוגמה? במבוא לספר של המחבר הבריטי בן וויט כתבה זועבי את הדברים הבאים: "אחרי 50 שנה של ניסויים פוליטיים, הפלסטינים בישראל הבינו את הכוח הטמון במה שנתפס כ'דמוקרטיה'. הדרישות הללו מספיקות על מנת לחתור תחת הלגיטימציה הערכית והפוליטית של המפעל הציוני ולהוריד אותו למעמד של פרוייקט קולוניאליסטי וגזעני".

כלומר, כאזרחית שנבחרה ע"י הציבור הערבי להיות נציגתו, היא באה להרוס ולא לבנות.

מותר, מובן ולגיטימי שערבי ישראלי יחוש ויבטא התנגדות למפעל הציוני, אך זועבי שטעמה מפירות המפעל - למדה באוניברסיטות ישראליות פרי המפעל הציוני, ומקבלת משכורת ראויה של חברת כנסת ישראל שהוקמה כתוצאה מהמפעל הציוני - שואפת להחריבו.

עוד דוגמא? בצעדת מחאה בחברון ובירושלים במרץ 2010 במסגרת האירועים שארגנה ועדת המעקב של ערביי ישראל תחת הכותרת "יום הזעם" נגד הכיבוש ומדיניות הייהוד" הגדירה זועבי את מדיניות ישראל כ"טיהור אתני" ואחר כך קראה לפלסטינים לפתוח באינתיפאדה שלישית.

זו כבר חציית קווים. זו הסתה. תארו לכם חבר כנסת מן הימין קורא ליהודים לבצע אינתיפאדה בערבים.

אז מה בעצם ההבדל בין ח"כ חנין זועבי לח"כ אחמד טיבי, שגם לגביו יש הטוענים כי אינו ראוי לשבת בכנסת ישראל?

אכן, המאמץ שלו להגדיר עצמו במהלך השנים האחרונות כיועץ של יושב ראש הרשות הפלסטיני ואף לטוס עימו כחבר משלחת פלסטינית לעצרת הכללית של האו"ם , מרגיז רבים, ולא לגמרי שלא בצדק.

תארו למשל, במקום אחר, במדינה אחרת, בערש הדמוקרטיה, שבה חבר קונגרס משיא לולדימיר פוטין עצות נגד מדיניותה של ארצות הברית; או מייעץ לאחמדינג'אד נשיא איראן איך להערים על העולם בהסתרת פרוייקט הגרעין.

ותארו לכם איש קונגרס אמריקאי שיאמר בגלוי שהוא מבין את הכוח הטמון בדמוקרטיה האמריקאית כדי לפעול נגד החוקה האמריקאית. מה היו אומרים עליו?

חרף כל זאת, אחמד טיבי - בניגוד לזועבי - לא מבקש לנצל את הדמוקרטיה הישראלית במסגרתה הוא יושב בכנסת כדי להרוס אותה . טיבי (גם כשהוא זועם על סגנונו של רוני דניאל) אינו שוכח לרגע שלמרות הכל הוא ישראלי. ח"כ ערבי , בן מיעוטים מקופח, אבל ישראלי.

טיבי – שוב בניגוד לזועבי - מזהה היטב היכן עובר הגבול שבין ביקורת להסתה, בין דברים שאפשר לומר - בוטים וקשים ככל שיהיו - לבין מילים וביטויים שיציגו אותו כגייס חמישי. לכן, גם חברי הכנסת מן הימין לא העמידו בפניו עמוד תלייה פוליטי כפי שהציבו בפניה.

סביר שבשבוע הבא יפסול בג"ץ את הפסילה ויאפשר לזועבי להתמודד לכנסת ה- 19, אך מי שיצטרך לשפוט אותה - את מעשיה ועוד יותר מכך את דבריה - יהיו ערביי ישראל. הם אלה שצריכים לשאול את עצמם האם חברת הכנסת מבל"ד תרמה לשיפור מצבם כמיעוט (מדוכא במידה מסויימת) במדינת ישראל? האם צמצמה את האפליה בינם לבין הציבור היהודי? או שמא דווקא העמיקה את השבר והשנאה בין שני העמים החיים בישראל.

הדבר המפתיע ביותר הוא שלא רק הציבור היהודי בישראל "אוהב לשנוא" את זועבי. נראה כי גם הציבור הערבי לא ממש בעדה. שימו לב: מלבד כמה גינויים הכרחיים של חברי כנסת ערבים, אי אפשר לחוש בזעם בקרב אזרחי ישראל הערבים בעקבות הפסילה. אין הפגנות מחאה, אין עצרות הזדהות, אף אחד לא מניף שום שלט שעליו נכתב "כולנו חנין זועבי". וזה לא שהציבור הערבי לא יודע להתארגן ולצאת לרחובות ולמחות כשמשהו באמת חשוב לו.

במקרה של ח"כ זועבי נראה שאף אחד לא מתאמץ יותר מדי, שגם ערביי ישראל מבינים עד כמה הנזק שגרמה למרקם היחסים השברירי ממילא בין ערבים ליהודים בישראל הוא גדול.