מינוי הייגל: הפראנויה הישראלית המוכרת שוב מתעוררת

מתישהו באמצע 2008 הייתי חתום על ידיעה שפורסמה ככותרת ראשית ב"מעריב", זו לשונה: "דאגה בירושלים: אובמה מתקרב לבית הלבן". זה קרה אחרי כמה נצחונות חשובים של ברק אובמה בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית, שהעמידו אותו בעמדת זינוק נוחה למה שנחשב אז לא ייאמן: נצחון על הילארי קלינטון ואחר-כך על ג'ון מקיין. ירושלים עליה כתבתי היתה ירושלים של אהוד אולמרט, ציפי ליבני ואהוד ברק. ירושלים של שלום, של מו"מ, של מעמד בינלאומי ולגיטימציה איתנה לישראל בעולם, ועדיין ירושלים חששה מאובמה, הנעלם הלא מוכר משיקאגו, האיש שבא משום מקום והחריד מרבצן את כל הפראנויות הירושלמיות הנושנות באשר הן.

 ובכן, חלפו יותר מארבע שנים. ירושלים עצמה התחלפה, אולמרט ולבני הלכו, נתניהו וליברמן באו, ברק נשאר (אבל החליף דיסקט), אובמה השלים קדנציה ונערך כעת לנשיאותו השניה. למרות ה"דאגה בירושלים" התברר שלימין הישראלי לא היה מעולם נשיא טוב יותר מאשר אותו ברק אובמה. לא שהוא התכוון, אבל בסופו של יום תחת אובמה פרחו ההתנחלויות בשטחים, תהליך השלום מת, אמריקה המשיכה להטיל וטו על כל החלטה אנטי ישראלית במועצת הבטחון, שיתוף הפעולה המודיעיני הגיע לשיא של כל הזמנים והסיוע הבטחוני והצבאי כנ"ל.

הנה עוד תזכורת: בתחילת אוקטובר 2001 כינס ראש הממשלה אריאל שרון מסיבת עתונאים, ונשא בה את "נאום צ'כוסלובקיה" המפורסם שלו, בו הוא מתח ביקורת חריפה על מאמציו של הנשיא ג'ורג' בוש לגבש קואליציה בינאומית ופאן-ערבית נגד הטרור, והזהיר את אמריקה ואת העולם שלא יעלו על דעתם להפוך את ישראל לצ'כוסלובקיה שניה. זה קרה פחות מחודש לאחר מתקפת הטרור שהונחתה על ידי אל-קעידה על ארה"ב. ובירושלים, אותה ירושלים פראנואידית, חששו שבמרוצתה למלט את נפשה תזרוק אמריקה את ישראל לכלבים בדיוק כמו שנוויל צ'מברליין זרק בזמנו את צ'כוסלובקיה לרגלי מגפי הנאצים.