אין צורך לייחס לבנימין נתניהו מניעים ציניים או אפלים כדי להכתיר את מבצע חיסולו של איש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי, בהא אבו אל-עטא [12 בנובמבר], ככזה שהפך את אופציית הקמתה של ממשלה צרה בראשות בני גנץ לבעלת סיכוי נמוך בהרבה מזה שהיה לה ערב הסיכול הממוקד.

אין זה סוד ואין זה חידוש, שלמערכת הביטחון יש יעדים פיזיים ויעדים אנושיים שהיא מציעה למקבלי ההחלטות לחסל, וכי מתקיים דו-שיח ער מאוד בין הדרג המקצועי לדרג המחליט לפני שניתן אישור סופי לביצוע. היעדים האנושיים, רובם ככולם, הם אנשים הזוממים לפגוע בישראל ובישראלים, ואילו ניתן היה להשתחרר מהם ייתכן מאוד שרמת הפגיעה בנו הייתה מופחתת. אלא שישנם תמיד שיקולים נוספים בטרם החלטה לעשות מעשה שאופיו הוא כהוצאה להורג ללא משפט, לעומת הריגת אנשים במלחמה. שיקול אחד כרוך בהערכה לגבי היקף התגובה של הצד הנפגע; שיקול שני הוא שאלת הנזק המשני שעלול להיגרם עקב הפגיעה ביעד. "מטרות" רבות לא נפגעו מעולם, משום שמקבלי ההחלטות העריכו כי שכר הפעולה ייצא בהפסדה, או שלא רצו לסכן מספר גדול של בלתי מעורבים שנמצאו בסמוך למטרת התקיפה.

ייתכן שזו הסיבה לכך שכאשר שר הביטחון לשעבר, אביגדור ליברמן, הציע – על פי עדותו  (המאוד בלתי מקובלת בכל מה שנוגע להצעות המועלות בין ראש ממשלה ושר ביטחון, ואשר אינן מתפרסמות בדרך כלל) לפגוע באל-עטא לפני שנה, סירב נתניהו לעשות זאת. מאוחר יותר, חזר בו ראש הממשלה מן השלילה פעמיים: פעם אחת, ערב הבחירות בספטמבר השנה [2019], כאשר ראה את מצבו בסקרים והבין כי מהלך צבאי עשוי לסייע לו; ופעם שנייה בימים האחרונים, כאשר הבין כי אופציית ממשלת המיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת מבחוץ, החלה קורמת עור וגידים, וחשש כי הוא עלול לאבד את תפקידו לא רק למחצית הקדנציה אלא לכולה.

הצדקת חיסול היעד קיימת תמיד. כך היה בעת שהוצע החיסול ע"י ליברמן, כך קרה בעת שהוצע החיסול שוב (ונמנע בהתערבות היועץ המשפטי לממשלה, שחשש ממהלך שעלול היה להוביל לעימות בלי כינוס הקבינט), וכך היה גם בשבוע שעבר. אל-עטא עסק בתכנון פיגועים נגדנו, אין מדובר בפגיעה בחף מפשע. עדכון ח"כ בני גנץ, ערב המבצע, היה מהלך מחושב ומוצלח מבחינת נתניהו. לכאורה, הוא לא היה חייב לעשות זאת משום שגנץ איננו ראש האופוזיציה, אבל כלפי חוץ נהג נתניהו בהגינות רבה ועדכן את יריבו הפוליטי, אולי גם שמע ממנו כמה עצות מבצעיות, וזכה לתמיכתו הנרגשת.