המשבר החריף במו"מ הקואליציוני בין יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו מעניק בימים האחרונים תקווה לאופוזיציה שקואליציית החסינות של נתניהו מתפרקת. בפועל, המשבר הזה אינו קשור לרפורמות המשפטיות המתוכננות שנועדו למנוע את העמדתו של נתניהו לדין.

ליברמן פוצץ את השיחות על רקע חוק הגיוס וטען כי יש כוונה לשנות את נוסחו עקב סחטנות החרדים. הוא אמנם סיבך את נתניהו בפלונטר קואליציוני שלא ברור כיצד ייפתר, אבל ליברמן אינו מגן בג"ץ ואין לו כוונה, כך לדבריו, להמליץ על אף אדם אחר להרכיב את הממשלה הבאה.

הנקודה הזאת חשובה דווקא כעת אל מול הקריאות למרי אזרחי ומול המחאה הציבורית המתגברת נגד חוקי החסינות של נתניהו. יוזמיה מקווים שההפגנה בשבת בתל אביב [25 במאי] תחת הכותרת "חומת מגן לדמוקרטיה" שאותה תוביל כחול לבן, תהפוך לאש בשדה קוצים. אלא שהסיכוי שהיא תצא מגבולות מחנה השמאל-מרכז אינו גבוה. אמנם זו מחאה חשובה מאין כמותה, הבריאה לחיים דמוקרטיים נורמליים, אלא שיש לראות אותה בהקשר רחב יותר כדי להבין מדוע היא אינה מצליחה לצאת באופן משמעותי מגבולות המחנה.

הסיבה העיקרית לכך היא שאל מול הציבור הגדול אשר חש שממשלת ימין משתלטת על מערכת המשפט בסגנון המהפכה הארדואנית ויוצא להפגין, קיים ציבור גדול לא פחות שאינו חש כך. מול כינוס חירום של בכירי עורכי הדין שקוראים לפוליטיקאים לעצור את הפגיעה במערכת המשפט, יש גם עורכי דין, אולי נוצצים פחות, שטוענים שיש לערוך רפורמות במערכת המשפט. כמאה מתוכם חתמו בשבוע שעבר על עצומה [21 במאי] בה נכתב בין השאר כי "ההתנגדויות האוטומטיות לכל שינוי בטענה של קץ הדמוקרטיה מזיקות ושגויות. מערכת המשפט אינה מעל החוק...אנו מוחים נגד הניסיון לרתום את מקצוע עורכי הדין לצורך מאבק פוליטי".