היה רגע אחד בכתבת המגזין על הליכודיאדה, ששודרה ב"אולפן שישי" ביום שישי בערב [12 בינואר], שזיכך את מהות המושג "הבייס הליכודי" – אותו אלקטורט קשיח, המשוכנע שפרשיות השחיתות של ראש הממשלה הן מסע רדיפה תקשורתי ושמאלני להפלתו. האלקטורט הזה תמיד ישלשל בקלפי את הפתק "מחל" – שלוש אותיות שמגלמות בתוכן מנעד שלם של רגשות עזים, תחושת קיפוח, גאווה, זהות וגורל משותפים.

את האפשרות להביט לתוך קרביו של האלקטורט הזה סיפקה שאלה אחת של המראיין, דני קושמרו, לדניאל כץ, יו"ר מזכירות המייסדים בליכוד. גם הוא, כמו אלפי ליכודניקים אחרים, ירד לאילת לרגל המאורע. אחרי שכץ הגן בעוז על שיטוטיו הליליים בין מועדוני חשפנות של יאיר נתניהו, בנו של יו"ר המפלגה וראש הממשלה, באמצעות מילים כמו "לפני שנתיים ילד בן 23 עשה שטות ומזה עושים כאילו נפלה המדינה", שאל אותו קושמרו ברגע של הארה: "פתאום נפל לי האסימון. אתה והחברים מתייחסים לליכוד כמו אל קבוצת כדורגל. לא משנה מה יהיה...". "זה יותר מזה", ענה לו כץ, "זה משפחה".

ההסבר לתהייה המוצדקת כיצד נתניהו מצליח לשרוד למעלה משנה של חקירות בחשדות חמורים לצד פרשיות משפחתיות מביכות של רעייתו שרה וכעת בנו יאיר, ועדיין להיות פופולרי בליכוד ללא מתחרים – נעוצה בחיבור בין מפלגת הליכוד לבייס שלה. היכולת לעורר בחברי המפלגה רגשות עזים של אנדרדוגיות מול היריבים הפוליטיים משמאל היא החומר ממנו מייצרים זהות וגורל משותפים, ובדומה למנחם בגין, נתניהו הצליח להפוך את הקשר והמחויבות אליו לחזקים במיוחד.

בגין מעולם לא הסתבך בפלילים או הסית נגד השמאל וערביי ישראל, אך הוא הוביל את המפלגה במשך שנים ארוכות במדבר הפוליטי כמנהיג נערץ של מפלגת ימין בינונית (בגודלה) ומוקצית בעיני חלקים בשמאל. אמנם עברו מאז יותר מיובל שנים, וארבעה עשורים חלפו מאז המהפך השלטוני ב-1977 שהעניק לליכוד שלטון ולבגין את ראשות הממשלה, אבל תחושות הקיפוח והנרדפות נותרו חזקות. התחושות האלה עוברות מדור לדור בתוך הבייס הליכודי.