רוחות השינוי המנשבות במפלגת העבודה מאז ליל עלייתם של ח"כ עמיר פרץ ואבי גבאי לסיבוב השני בפריימריז על ראשות המפלגה [4 ביולי], עלולות להטעות. בין אם חברי המפלגה יבחרו בגבאי הטירון הפוליטי שהצטרף אליהם לפני כשמונה חודשים, או בח"כ פרץ המשופשף, שר הביטחון לשעבר, אף אחד מהם אינו הסוס השחור של הבחירות הבאות. בהנחה שבנימין נתניהו הוא מועמד הליכוד לראשות הממשלה גם בבחירות הבאות, הוא אינו צריך להיות מוטרד מהמהפך בעבודה.

ראשית, המפלגה לא הצליחה לגייס לשורותיה מועמד חדש בעל עוצמה ציבורית וביטחונית לכיבוש השלטון מידי הימין, כמו למשל הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. בנוסף, בסביבה פוליטית בה כבר פועלת מפלגת מרכז גדולה ודומיננטית, בראשה עומד יאיר לפיד שהוכיח כי הוא שרדן לא רע בכלל, פרץ או גבאי יצטרכו לפני הכל להפוך את העבודה לפלטפורמה הגדולה בגוש השמאל-מרכז, וזה כלל לא פשוט.

ב-2002 עמרם מצנע, אלוף במיל', כבש בסערה את העבודה, אך סיים את הבחירות [ינואר 2003] עם 19 מנדטים בלבד. 15 מנדטים מגוש השמאל-מרכז העדיפו אז את מפלגת המרכז "שינוי" של טומי לפיד. במערכות הבחירות הבאות כשלה העבודה שוב ושוב בכיבוש השלטון. היא צללה לתוך משבר זהות חריף, חיפשה את עצמה ובדרך איבדה קהלים. כשהחזירה את ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ב-2009 לעמוד בראשה, רשמה את השפל הגדול בתולדותיה: 13 מנדטים. ממול, ציפי לבני בראשות מפלגת המרכז "קדימה" גרפה את מרבית המנדטים של הגוש – 28.