ברמאללה מתנערים מחמאס

רמאללה. הביקור הראשון שלי בעיר הפלסטינית הגדולה מאז פרץ גל הטרור הנוכחי [אוקטובר 2015] הסתיים בחיוך אופטימי.

מלוויי סברו שהדרך המהירה ביותר לצאת מהעיר ולעבור את מחסום קלנדיה הפקוק היא לעלות על טרמפ בנקודה קרובה לקו הבידוק הישראלי. "זה שלומי והוא מישראל, אולי תוכלי לצרף אותו למכוניתך?", פנה המלווה לנהגת פלסטינית אקראית. לצדה ישב בנה בגיל העשרה. להפתעתי, תגובתה הייתה "אהלן וסהלן". הנה תרגיל מחשבתי: מעניין מה תהיה תגובתה של נהגת ישראלית לו אפנה אליה ואומר, נניח, "זה מוחמד מרמאללה, תוכלי להסיעו במכוניתך?..."

"אני מקווה שאין לך חגורת נפץ", צחקה הנהגת הפלסטינית האדיבה ואני הגבתי בחיוך רחב. "שמע", היא אמרה, "כל מה שאנחנו רוצים זה עתיד לילדים שלנו. זה עלי בני, מה בסך הכל אני רוצה? שיהיה לו טוב בחיים. אז יאללה, תגיד לעם שלך שהגיע הזמן שיראו אותנו".

הסיור שלי ברמאללה [23 באפריל] התקיים שלושה ימים אחרי שפעילי חמאס בבית לחם הודיעו כי חוליה של הארגון היא שביצעה את הפיגוע בקו 12.