עזה. זה היה פשוט מאוד: ניסיתי להוריד מהרשת עותק של הסרט הצרפתי-תוניסאי "כחול הוא הצבע החם ביותר". הסרט עניין אותי במיוחד מפני שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל הסרטים בקאן. למרות הפסקות החשמל הכרוניות בעזה, הורדתי את הסרט וצפיתי בעלילה הסובבת סביב חייהן של שתי בחורות לסביות. הסרט תיאר את חייהן על כל הצרות, האכזבות והבידוד שלהן, והתמקד בנושא המיניות. לא אכחיש כי הייתי המומה ממידת החירות שהשתקפה מסרטו של הבמאי התוניסאי עבדלטיף קשיש. אף שקשיש ניסה להציג את סצנות הסקס בצורה מקצועית, חדשנית ומשוחררת כחלק מהעלילה הדרמטית, הוא הפך את החירות הזאת לעוד ישות מקודשת, על כל הקיצוניות והאי-סובלנות המשתמעות מכך.
האירוניה היא שלמחרת בבוקר עמדתי לראיין שחקניות פלסטיניות על האתגרים שניצבים בפניהן בעזה. גם במקרה זה, הייתי המומה מצעדי הדיכוי מרחיקי הלכת שננקטים כפועל יוצא של עמדה קיצונית מסוג אחר.
"יומיאת אבו עאיד" היא סדרת דרמה המופקת בימים אלה ברצועת עזה ומשודרת ברשת הטלוויזיה הונא אל-קודס. הסדרה מתמודדת עם הקשיים היומיומיים המתעוררים בחברה הפלסטינית ועם סוגיות העולות בתוך המשפחה, ובייחוד בין שני בני הזוג אבו אעיד ואום אעיד. כל פרק הוא באורך 15 דקות בלבד. הצילומים מתקיימים בכל פעם בבית אחר, לרוב בבתים בבעלותם של ידידי הצוות, בהעדר סטודיו ובשל אילוצי הפקה.
הקשיים חריפים אף יותר, שכן יש לנקוט כמה אמצעי זהירות בזמן הצילומים, שבהם משתתפות שלוש השחקניות. הן צריכות להישאר ברעלה אפילו בין כותלי הבית, שהוא כביכול ביתן, ואינן רשאיות להתקרב אל השחקנים הגברים.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
