רשימת מפלגת העבודה לכנסת ה-20 שנבחרה ביום שלישי [13 בינואר], מייצגת בראש ובראשונה שינוי עמוק ודרמטי במבנה הפנימי שלה. זוהי רשימה שמבטאת את שקיעתם של מוקדי הכוח העסקניים הגדולים שחרצו גורלות במגה דילים וברשימות חיסול, ונותנת עדיפות למצביעים החופשיים.
בחירתם של מנהיגי המחאה הצעירים, סתיו שפיר ואיציק שמולי, למקומות השני והשלישי בהתאמה, הרבה לפני יו"ר הסיעה איתן כבל, היא אחד הביטויים הבולטים לדי.אן.איי המשתנה של המפלגה. היעלמותם של דמויות אלמותיות כמעט כמו פואד בן אליעזר ויו"ר ההסתדרות לשעבר עופר עיני מנוף הפריימריז היא ביטוי נוסף לסופו של עידן "מפקדי הארגזים", והשתלטות הפוליטיקה החדשה על המפלגה הוותיקה.
יו"ר העבודה, יצחק (בוז'י) הרצוג, שצמח במנגנון הישן, יכול להיות מרוצה וגאה ברשימה רעננה, צעירה וסוציאל דמוקרטית עם אחיזה איתנה בשמאל המדיני. הוא יכול להתגאות בהליך פריימריז מלבב, דמוקרטי ונקי שקיימה המפלגה, בעיקר מול מפלגות המונרכיה שצצו בשנים האחרונות.
אבל נקודות החוזק הללו עשויות להוות גם את נקודת החולשה של הרצוג ביום שאחרי הבחירות [17 במארס], במגעים הקואליציוניים – בין אם ירכיב את הממשלה הבאה או אם יבקש לחבור אל נתניהו במסגרת ממשלת אחדות או כשותף קואליציוני. המאפיין האידיאולוגי השמאלי-חברתי-כלכלי המובהק, בשילוב סיעה עצמאית וצעירה שרוב חבריה אינם תלויים בו פוליטית, עשוי ביום שאחרי הבחירות להוות כאב ראש לא קטן. האם יחימוביץ', שפיר ורוזנטל יהיו מוכנים לשבת עם ליברמן בקואליציה? ומה לגבי אריה דרעי, שריצה עונש מאסר בעוון עבירות שוחד?
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
