כשבנימין נתניהו חיפש את דרכו אל השורה הראשונה בצעדת המנהיגים בפריז [11 בינואר], הוא בחר ללחוץ את ידו של נשיא מאלי, איברהים קייטה, וצעד איתו שלוב זרוע ברחובות הבירה הצרפתית. בתקשורת הישראלית נכתבו יום אחר כך מאמרי פרשנות ארוכים שבמרכזם תיאורים צבעוניים וגרוטסקיים של ראש ממשלת ישראל: נתניהו לא רק היה אישיות בלתי רצויה באירוע, אלא גם נדחף בחוצפתו אל קדמת השורה הראשונה בה צעדו פרנוסאה הולנד ואנגלה מרקל.
מה שעוד הסתתר בסצינת המרפקנות של נתניהו, אך לא זכה להתייחסות משמעותית, היה בחירתו המודעת למצוא את המקום המרוחק ביותר בשורה מראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, אשר השתתף גם הוא בהפגנה לזכר קורבנות הטרור ובהם הנרצחים היהודים של מרכול "היפר כשר".
נתניהו יכול היה, לכאורה, לנצל את ההזדמנות וללחוץ את ידו של המנהיג הפלסטיני באירוע בינלאומי נגד הטרור ואף לצעוד לצדו, אבל תמונה כזאת היא כמובן הדבר האחרון שהוא זקוק לו בעיצומה של מערכת בחירות בה הוא נאבק על הקול הימני.
אין טוב יותר מנתניהו כדי לדעת, שרבים מאזרחי ישראל עייפו מהתהליך המדיני ושאבו מאזן הוא בעיניהם מנהיג של יישות טרוריסטית. הרי נתניהו כיו"ר האופוזיציה ואחר כך כראש ממשלת ישראל היווה את מנוע הטורבו שמאחורי שטיפת המוח אותה עבר הציבור הישראלי בהפיכת אבו מאזן לאישיות לא רלוונטית ותומכת טרור. וזאת, אף שנתניהו יודע היטב שלא רק שאבו מאזן פעל לאורך העשור האחרון, כולל במבצע "צוק איתן", למניעת טרור, אלא שהוא גם נחשב לאוייב חמאס. אותו חמאס שכינה את אבו מאזן "צבוע ולוליין פוליטי" בעקבות החלטתו לצאת לפריז. אבל במקום לעשות את הבידול המתבקש והנכון בין אבו מאזן למנהיגי חמאס, שגם בעולם הערבי מתנערים מהם, נתניהו כקמפיינר ממושמע תופס ממנו מרחק.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
