בשדרות, זמן ההגעה למרחב המוגן בהישמע אזעקת צבע אדום הוא 15 שניות. בקיבוץ בארי, הסמוך לרצועת עזה, מספרים שאצלם זמן התגובה צריך להיות שמונה שניות. עבור קשיש בן 90, אלמלא הוא שוהה בתוך המרחב המוגן מסביב לשעון, להנחיות האלה אין שום משמעות. הוא אינו יכול לעמוד בזמנים האלה. אירמה (השם המלא שמור במערכת), עובדת במעון יום לקשישים בשדרות, מספרת שרגעי האזעקה הם רגעים קשים עבורם.

הרבה מאוד מעוני יום לקשישים ביישובי עוטף עזה נסגרו בשל המלחמה, כיוון שהם אינם ממוגנים, אבל המעון שבו אירמה עובדת פתוח. מדי בוקר מגיעים אליו קשישים בהסעה, והם שוהים בו עד 13:30. בפרק הזמן הזה, לעתים, הם נאלצים להתמודד עם עשרות אזעקות. עבור אדם שקימה מהכיסא היא משימה לא פשוטה בשבילו, הצורך לרוץ למרחב מוגן מדי כמה דקות היא לא רק מסוכנת, אלא גם מייאשת ומתסכלת. "זו סכנה עבורם", אומרת אירמה, "וגם אנחנו מסכנות את עצמנו בכך שאנחנו עוזרות להם, כי לא נשאיר אותם לבד".

אפשר היה לחשוב שהקשישים בשדרות ובשאר יישובי עוטף עזה כבר יהיו מורגלים למצב, אחרי שנים ארוכות של איום תמידי על חייהם. למעשה, במאמר שכתבה ב-2009 ראש בית הספר ללימודי עבודה סוציאלית במכללת ספיר, פרופסור אורית נוטמן-שורץ, היא טענה שהאוכלוסייה המבוגרת ביישובי קו העימות הדרומי בישראל סובלים פחות ממצוקה עקב איום הרקטות. הנחת המחקר שלה הייתה כי הם יסבלו יותר, בשל מצבם הנפשי השברירי, אולם על אף ש-94 אחוז מהמרואיינים העידו שחוו את האיום בעצמם ו-80 אחוז דיווחו שראו רקטת קסאם, בקרב 13.5 אחוז בלבד אובחנה פוסט-טראומה, ורק בקרב רבע מהם נרשמו רמות מצוקה גבוהות. במאמר צוין שרמת החרדה בקרב הקשישים הייתה נמוכה מהממוצע בקרב האוכלוסייה הבוגרת באופן כללי. למרות זאת, אחד הדברים המעניינים במאמר הוא העובדה שהשונות בין הנבדקים הייתה גבוהה מאוד: הממוצע היה אמנם מעודד, אבל בקרב הנבדקים היו כאלה שהראו דרגות קיצוניות יחסית של חרדה.

משיחות עם אנשים הנמצאים בקשר טיפולי הדוק עם קשישים בשדרות נראה כי גילויי המצוקה במערכה הנוכחית חמורים יותר. "חלקם נמצאים במצב קשה מאוד", מעידה אירמה. ייתכן שהדבר קשור לתדירות הגבוהה יחסית של עימותים צבאיים ברצועת עזה ומסביבה. אמנם עדיין יש קשישים בעוטף עזה שמגלים חוסן נפשי מדהים, אבל חלקם עשויים לגלות סימני שבירה לנוכח ירי הרקטות הבלתי פוסק והחשש מפני מערכה צבאית רחבה סמוך לבתיהם.