אלי מויאל זוכר את הנפילה הראשונה. קרוב לוודאי שהוא האזרח הישראלי הראשון שעשה היכרות ראשונה עם רקטה ששוגרה מעזה ונחתה בשדרות. באחד הימים הוא ישב במרפסת ביתו שבשדרות, שבה כיהן כראש העיר, וקרא עיתון. ואז זה קרה. "אני זוכר את היום ההוא כמו היה אתמול", סיפר אתמול (10 ביולי) לאל-מוניטור, "זה היה ב-16 באפריל 2001. ישבתי ועישנתי סיגריה, נהנה מהשקיעה. פתאום שמעתי רעשים. לא שמתי לב אליהם. בום אחרי בום ועשן שהיתמר למעלה. אתה צריך לדעת שבאותם ימים איש לא העלה על דעתו שטילים ייפלו על יישובים בישראל. הגיעו כמה שוטרים שסיפרו לי שנפלו טילים על שדרות. הייתי בהלם. שאלתי אותם: אתם בטוחים? אמרו לי כן. כך זה התחיל".

מאז נחתו על שדרות כ-9,000 רקטות מכל הסוגים, כולן שוגרו מעזה. בהתחלה נפלה תדהמה ברחבי ישראל לנוכח נפילת הרקטות ושרשרת הפגיעות והחרדות של התושבים. עם הזמן זה נהפך לשגרת חייהם של תושבי הדרום. פעמיים בשנים האחרונות ניסתה ישראל לשים סוף לרקטות ונכנסה לעזה במטרה לפגוע בחמאס ובמתקני הירי של הרקטות. ללא הצלחה.

זו המערכה השלישית בין ישראל ועזה והיא שונה מכל המערכות הקודמות. במאבקה הארוך עם הפלסטינים, מעולם לא הפכה ישראל ליעד אחד שמופגז ללא הרף ברקטות מכל הסוגים שמשוגרות מעזה. אין כמעט יישוב בישראל שבו לא נשמעו הדי נפילות רקטות, ואין כמעט יישוב בישראל שלא נשמעה בו אזעקה שמבשרת על נפילה קרובה.

"תראה איזו אירוניה", המשיך מויאל, שכיהן בראשות העיר בין 1998 ל-2008, "יש לי אחים ואחיות שגרים בחולון וראשון ותל אביב וחדרה. עד עכשיו, הם נהגו להתקשר אלי כדי לשאול לשלומי ולשלום המשפחה. כל מטח על שדרות הביא אלינו בני משפחה כדי שירגיעו אותנו. עכשיו אני מוצא את עצמי מצלצל אליהם בתל אביב ובחדרה כדי להרגיע אותם. אנחנו מנוסים. אתם עוד לא. אתם עוד תבינו מה זה טילים שנופלים ליד הבית שלכם".