חבר שהיה בניו יורק בעת הפיגוע במגדלי התאומים סיפר לי שבימים ובשבועות לאחר מכן אפשר היה לחוש כיצד הנשמה של העיר מתה. מה שקורה בתל אביב היום אמנם אינו דרמטי כמו הפיגוע ההוא, אבל הרחובות של העיר מבטאים משהו אפל למדי שמשתלט על הרוח התל אביבית, מכרסם בה. זו עיר בהתקף חרדה: מתפקדת אבל מרוטת עצבים.
ביום הראשון לירי על תל אביב, יום שלישי האחרון (8 ביולי), עוד היה נדמה שהעיר שומרת על מעטה הציניות והזחיחות שמגן עליה מתלאות המזרח התיכון. תל אביב כבר ידעה טילים מעזה ב"עמוד ענן", וגיחכה מולם בביטחון ששמור ליחידי סגולה. זה לא דבר רע: היכולת של התל אביבים להמשיך לקיים שגרה מהנה גם בעתות מצוקה היא אחד הדברים הקסומים ביותר במה שלא מעט אנשים מגדירים כ"עיר האמיתית היחידה בישראל".
על מדרכה עמוסת כיסאות בפאב ותיק, מול מסך ענק, ישבו עשרות אנשים לראות את הבליץ הגרמני מול ברזיל, וכשהליטוף הראשון של הכדור ברשת הברזילאית, הראשון משבעה, לווה בשני פיצוצים עזים בשמיים, זה לא ממש הפריע ליושבים לפצוח בזעקות "יש!!!". אחר כך היו קצת מבטים תמהים מסביב אבל אף אחד לא חשב לרגע להרים את ישבנו מהכיסא או לנתק את שפתיו מכוס הבירה כדי ללכת למרחב המוגן. אחת היושבות אמרה ש"זה מצב די הזוי, מה שקורה כאן", אבל זו הייתה ההתייחסות הדרמטית ביותר לדיסוננס, שכמו נמחק מול תצוגת הכדורגל הנדירה.
ראש העיר תל אביב, רון חולדאי, יכול לטעון שהתל אביבים מתייחסים לאירועים בשוויון נפש, וכתבות בעיתונים יכולות להמשיך לטעון שהבליין התל אביבי הוא "צוק איתן", אבל בימים שחלפו בין אותו יום שלישי לבין סוף השבוע, משהו נסדק ביכולת התל אביבית לחגוג. הטראומה כבר זוחלת לתוך המרחב המוגן התודעתי. תל אביב אינה שדרות וגם אינה עזה, ותושביה אינם הקורבנות הגדולים של המערכה הנוכחית, אבל אותה עמידות מושחזת, מלווה בהרבה מאוד שאננות, הומור עצמי ודבקות בחיים, מעורערת היום יותר מכפי שהייתה מאז שהגעתי לעיר לפני כעשר שנים.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
