זו האלטרנטיבה של השמאל לשלטון הימין
הסיכוי לייצר מערך מפלגות מרכז-שמאל שירוץ ביחד לקראת בחירות 2019 שואף לאפס, אבל אין זה אומר שעליהן לוותר על מאמץ להגיע למכנה משותף מינימלי: קביעת גבול בין ישראל לפלסטינים בתוך הקדנציה הבאה ומלחמה בשחיתות השלטונית.
התפטרותו של ליברמן משאירה את ראש הממשלה נתניהו עם קואליציה צרה ושבירה במיוחד, ומקדמת את האפשרות שהבחירות בישראל יוקדמו. מרגע זה מתחיל המאבק החשוב באמת: על מה ייערכו הבחירות הללו ומהי המחלוקת שחידודה יביא מצביעים לקלפי? נתניהו ינסה להשכיח את פרשיות השחיתות ולחזור לאיום האיראני החביב עליו כל כך. השאלה היא האם יצליח לכפות את סדר היום הנוח לו על הזירה הפוליטית, או שמפלגות האופוזיציה יצליחו להעלות את הנושאים החשובים בעיניהן.
דבר אחד ברור. הנושא שזעזע את הקואליציה של נתניהו לא יהיה נושא המחלוקת בבחירות, ועד שיתקיימו הבחירות, יהיה לציבור קשה להיזכר מדוע זועזעה כל כך המערכת הפוליטית. התפטרות שר הביטחון אביגדור ליברמן [14 בנובמבר] לא גרמה לשום קרע בחברה הישראלית. ליברמן בעיקר נשא בתואר המכובד, הוא לא ניהל את מדיניות הביטחון של ישראל ולא את משרדו. לא פלא שבמהלך כהונתו בתפקיד היוקרתי ביותר בממשלת ישראל אחרי ראש הממשלה, לא רק שלא צבר פופולריות, אלא שאיבד חלק ניכר מן התמיכה המוגבלת שזכה לה קודם לכן.
אינני מצליח לשכוח את השיחה שהייתה לי עם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, מיד לאחר ניצחונו בבחירות 2006. עמיר פרץ עמד אז בראש מפלגת העבודה והביע נכונות להצטרף לקואליציה בראשות אולמרט, אך דרש לעצמו את תיק האוצר כדי להשפיע על יתר שוויון בחלוקת ההכנסות. אני עמדתי אז בראש מרצ, ובשיחה שהייתה לי עם ראש הממשלה הנבחר המלצתי בפניו להיענות לבקשתו של פרץ. אולמרט סירב בכל תוקף. הוא אמר שהאוצר חשוב לו במיוחד, וכי הוא רוצה להעמיד בראשו איש אמון שלו ולא אדם שתפיסתו הכלכלית שונה כל כך משלו. הוא העדיף להציע לעבודה את משרד הבטחון. שם – כך אמר לי – ינהג בדיוק כמו שנהג אריאל שרון לפניו – הוא לא התחשב בפואד בן אליעזר (איש מפלגת העבודה שמונה לתפקיד שר הביטחון ב-2001 ע"י ראש הממשלה דאז שרון), ודיבר ישירות עם דרג ראשי החטיבות...
נתניהו נהג בליברמן באותו האופן למן הרגע הראשון שמינה אותו לשר ביטחון [מאי 2016], לאחר שפיטר מתפקיד זה את משה יעלון (אשר אותו, כרמטכ"ל לשעבר, לא יכול היה לעקוף בקלות).
