כל יום שעובר מבלי שראש הממשלה בנימין נתניהו זז מדרישתו, שממשלת אחדות לאומית עם כחול לבן תכלול את "שותפיו הטבעיים" – ימינה, ש"ס ויהדות התורה – מקרב את המדינה למערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה. לנתניהו יש לפחות שתי סיבות טובות להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לאסקופה נדרסת ולהגדיל את החור התקציבי בעוד כמה עשרות מיליוני שקלים. ראשית, בחירות נוספות יקנו לו עוד כמה חודשים בראשות הממשלה, שבמהלכן הוא יוכל לנסות תרגילי התחמקות מכתבי האישום שצפויים להיות מוגשים נגדו. שנית, ולא לפי הסדר הזה, הבחירות הבאות יפתחו בפניו מקצה שיפורים להסתה נגד המגזר שתרם יותר מכולם להורדת הגוש שלו אל מתחת ל-61 – המיעוט הערבי. לחילופין ייתכן שנתניהו ימצא שעיר לעזאזל במקום אחר.
על פי נתוני ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-22, שיעור ההצבעה ביישובים הערביים והדרוזים עלה ב-10% בהשוואה לבחירות שנערכו באפריל והגיע ל-59.2% (לעומת עלייה של 1.4% בשיעור ההצבעה הכללי). הודות לכך עלה הייצוג של המפלגות הערביות מעשרה ל-13 מנדטים, והרשימה המשותפת הייתה לסיעה השלישית בגודלה בכנסת החדשה. שלושה מבין ארבעת הפלגים שמרכיבים את הרשימה, המונים עשרה נבחרי ציבור ערבים, המליצו בפני נשיא המדינה להפקיד את הרכבת הממשלה בידי יו"ר כחול לבן בני גנץ.
