ישראל פולס

היוצרות הערביות כובשות את הקולנוע הישראלי

p
המחבר
בקצרה
את הקולנוע הישראלי כובשות כעת יוצרות ערביות מוכשרות – בימאיות ושחקניות, המגלות עשייה קולנועית מקורית, משוחררת ומתירנית. סרטיהן מתמקדים לראשונה בחייהן של נשים ערביות בישראל וגורפים פרסים נחשבים.

דווקא בתקופה בה העמיק השבר בין החברה היהודית לחברה הערבית בישראל, כשראש הממשלה מזהיר את מצביעיו מפני המצביעים הערבים ה"נוהרים לקלפיות" ויותר ממיליון אזרחים ערבים חשים כאזרחים סוג ב', כובשים כעת את מסכי הקולנוע בישראל שלושה סרטים הפותחים צוהר מרתק לתוככי החברה הערבית [אוקטובר 2016].

זה החל בסרטה של עילית זקצר "סופת חול" שזכה בשישה פרסי אופיר (המקביל הישראלי לאוסקר) כולל פרס הסרט הטוב ביותר; נמשך ב"עניינים אישיים" של הבימאית מהא חאג', שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה; וכלל כמובן גם את סרטה של מייסלון חמוד "לא פה ולא שם", שזכה בפרסים בתחרויות שונות, לרבות פרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל חיפה.

שלושת הסרטים הללו עוסקים בעולם התרבותי, החברתי, הדתי והמסורתי של המגזר הערבי בישראל, כמו גם במשבר הזהות והשינויים הדוריים העוברים עליו. גל הקולנוע הערבי הזה מרתק במיוחד נוכח העובדה כי יוצריו הן נשים – בימאיות ושחקניות, וכי תסריטי הסרטים עוסקים בחייהן של נשים ערביות בחברות הערבית והיהודית בישראל. מהרבה בחינות, גל סרטי היוצרות הערביות שובר סטריאוטיפים לא רק דרך הסיפור העלילתי, אלא גם באמצעות הבימאיות והשחקניות הערביות; אלו באות מבתים מסורתיים ומחברה מסורתית, ומגלות אומץ לב בעשייה קולנועית משוחררת, חופשית ומתירנית.

מבקר הקולנוע גידי אורשר אומר לאל-מוניטור כי הסרטים הללו הם סוג של תגובה לתהליכים שעוברת החברה הערבית, החווה קשיי זהות כמיעוט ברוב יהודי, אבל גם תגובה לקולנוע פלסטיני גברי שעסק בעבר בעיקר בכיבוש.

"האמירה של הקולנועניות הערביות עכשיו היא לומר נכון, יש לנו את העמדה שלנו מבחינה מדינית, אבל בואו נראה מה קורה לנו גם כבני אדם", אומר אורשר, ומנבא כי הסרטים הללו ישפיעו על הקולנוע הישראלי העתידי. "לא ייתכן שלא יהיה לזה המשך, זה מזכיר את התפתחות הקולנוע הישראלי בראשית ימיו", הוא אומר. "עד שנות ה-60 הקולנוע הישראלי היה לאומי וציוני, אבל בשנות ה-70 התחילו לדבר על הפרט בחברה".

סרטה של חמוד "לא פה ולא שם" מציג את סיפורן של שלוש נשים ערביות הגרות בתל אביב. מצד אחד החברה הערבית השמרנית מפקחת על צעדיהן, ומצד שני החברה המשוחררת והמתירנית של תל אביב רואה בהן אזרחיות סוג ב'. את התפקידים הראשיים מגלמות שלוש שחקניות פלסטיניות: מונא חוה, שאדן קנבורה וסאנא ג'ממאליה. בנימוקי הפרס בפסטיבל חיפה כתבו השופטים: "זו יצירה עוצמתית על נשים שלוחמות לעצב את גורלן בידיהן באמצעות התמודדות, חברות, אומץ, ניצחון והשתחררות מכבלים, והמחירים שבצדם".

"הדור הזה אלה בני גילי שהתבגרו באוקטובר 2000 והמשיכו באביב הערבי", אומרת הבימאית חמוד בראיון לאל-מוניטור. "אין ספק שההשפעות של האירועים הללו עיצבו תודעה אחרת מהתודעה שעיצבה את אבותינו. מהמבט של הסבא שהיה מוטה אל תוך האדמה, למבט של ההורים שלנו שהיה חצי מסתכל חצי מפחד, לעומת הדור שלי המסתכל למציאות אל תוך העיניים. זהו ניו ג'נריישן שהוא גם אקטיבי מאוד. הגורמים שעיצבו את התודעה הזאת יוצאים עכשיו החוצה".

סיפורה של מייסלון חמוד הוא אכן סיפורו של הדור השלישי של ערבים ישראלים, אשר נולדו בישראל וחיים בין החברה הערבית המשתנה לבין החברה היהודית והשוני התרבותי-מוסרי-דתי המאפיין אותה.

היא נולדה בהונגריה למשפחה מהכפר דיר חנא שבגליל, כשאביה מוחמד למד שם רפואה. בהמשך גדלה בבאר שבע, בעוד אביה מתמחה כמנתח כירורגי בבית החולים "סורוקה" בעיר. בבגרותה למדה באוניברסיטה העברית מדע המדינה ומזרחנות ועבדה כמורה, עד לאירוע טראומטי שעברה. "הגעתי לבית החולים עם דלקת במעיים ועברתי ניתוח שהסתבך", היא מספרת. "הייתי במוות קליני והתעוררתי אחרי יומיים. המנתח, שעמד מולי כשהתעוררתי, אמר לי דברים שלא אשכח. 'תזכרי שלא חוזרים סתם כך לעולם הזה', הוא אמר לי, 'יש מישהו שאוהב אותך. אבל תעשי עם זה משהו כי לא חוזרים כך סתם'".

כשהשתחררה מבית החולים היא נרשמה ללימודי קולנוע בבית הספר "סם שפיגל", והשבוע זכתה כאמור בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר על סרטה הראשון.

"קולנוע משקף מציאות יותר מכל דבר אחר ובדרך הטובה ביותר", אומר אורשר, "אפשר לבדוק הלכי רוח ואופנות על פי סרטים שנעשו בתקופות שונות. כשרואים את ההתפרצות של קולנוע הנשים הערביות אפשר ללמוד ממנו הרבה על התהליכים שעוברת החברה הערבית בישראל. זה קולנוע אמיץ שמעיד גם על האומץ של השחקניות לשחק תפקידים כאלה".

חמוד מסכימה עם אורשר ואומרת כי בחברה הפלסטינית קשה מאוד להפריד בין הדמות לבין השחקן. את הליהוק לסרטה היא מתארת כמסע מפרך, "סרט בתוך סרט". לדבריה, למצוא שחקניות שתגלמנה לסביות או למצוא את מונא – דמות שעושה כל מה שבראש שלה בלי חשבון – "לא היה פשוט כלל וכלל".

כמובן שנשאלת השאלה האם הסרטים הללו יצליחו לקרב בין יהודים לערבים. חמוד סבורה כי סרט אחד או גל סרטים אחד לא יעשו שינוי לבדם, "אבל זה אולי מצעיד את הקולנוע הישראלי כמה פסיעות (קדימה) להכרת החברה הערבית החיה בישראל, שאותה היה נהוג להראות רק על פי סטריאוטיפים שהתאימו לנרטיב היהודי".   

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: palestinian women, israeli society, israeli arabs, film production, film festival, culture, cinema, award

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept