ישראל פולס

הפחדה ושיסוי שוב סייעו לנתניהו להסיט את זעם הציבור ממנו

p
המחבר
בקצרה
אחרי הפיגוע הקשה בדולפינריום ב-2001, ראש הממשלה שרון ספג את הביקורת והדגיש את הצורך לשמור על איפוק. אחרי הרצח בפאב הסמטא בתל אביב, נתניהו עשה את ההפך. שוב כדי לשרוד בשלטון, הוא מפחיד את אזרחי ישראל ומפלג אותם נגד הערבים.

שתי יממות שלמות חלפו מהרגע שבו מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בכניסה למתחם הדולפינריום בתל אביב ביוני 2001, עד שראש הממשלה אז, אריאל שרון, הגיב לראשונה. הפיגוע ההוא נצרב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כאחד המטלטלים באינתיפאדה השנייה, משום שהוא פגע בבני נוער שיצאו לבלות בערב שישי. 21 צעירים נהרגו מהפיצוץ ועשרות נפצעו. בציבור פשטה תחושה כבדה של חוסר אונים ואוזלת יד של הממשלה מול הטרור.

שרון, שנבחר לתפקיד בפברואר 2001, פחות מחצי שנה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, הקפיד עד אז לא להגיע אל זירות פיגועים ולא להיגרר לשפה מתלהמת ולפעולות צבאיות פזיזות. ככל שנמשך גל הפיגועים גברה הביקורת הציבורית נגדו, בעיקר ממחוז הבחירה הטבעי שלו בימין.

גם במקרה הזה שרון לא חרג ממנהגו. הוא שמר על איפוק, מה שהעלה לשיאים שליליים את הביקורת נגדו והביא לירידה בתמיכה בו בסקרי דעת הקהל. "אינני מאמין בדיבורים. אינני מאמין בהצהרות. אני מאמין במעשים", אמר במסיבת עיתונאים לאחר שביקר פצועים בבית החולים איכילוב בתל אביב. במענה לביקורת נגדו מימין, הוא הסתפק במשפט קצר שמזוהה עם סגנון מנהיגותו מאז: "גם איפוק זה מרכיב של כוח". יעברו חודשים רבים ופיגועי התאבדות קטלניים נוספים עד לפיגוע בליל הסדר במלון פארק בנתניה (מארס 2002), שבו נרצחו 30 ישראלים שישבו לארוחת חג הפסח, שאחריו שלח שרון את צה"ל למבצע "חומת מגן" בשטחים.

לעומת האינתיפאדה השנייה, גל הטרור שתוקף את ישראל כעת מוגבל בינתיים בהיקפו, ונוטה להתרכז בירושלים ומעבר לקו הירוק. מבין עשרות הפיגועים שאירעו עד כה, שלושה מהם נעשו על ידי אזרחי ישראל ערבים, כשההנהגת המגזר פועלת רבות להרגעת השטח. לאורך סוף השבוע האחרון עודכן ראש הממשלה בנימין נתניהו במרדף שמנהלים כוחות הביטחון אחר נשאת מלחם מהכפר ערערה בוואדי ערה, שרצח שני צעירים ופצע שבעה ברחוב דיזנגוף בתל אביב ביום שישי (1 בינואר). נתניהו גם עודכן לגבי הבהלה שהתפשטה בעיר, אשר מסמלת יותר מכל את הישראליות הנורמלית והשפויה, בעקבות הצלחתו של המחבל להימלט.

ראש הממשלה היה צריך לגייס את מלוא כישרונו התקשורתי והרטורי כדי לתמרן אל מול הביקורת הציבורית הגואה - מימין ומשמאל - על המשך גל הטרור ואובדן הביטחון האישי של האזרחים. מלווה בשר לביטחון פנים ובמפכ"ל המשטרה הוא הגיע במוצאי שבת (2 בינואר) לזירת הפיגוע, ונשא נאום מפלג ומסכסך שהתקבל בביקורת רבה מצדם של יריביו הפוליטיים ושל כמה מהפרשנים בתקשורת.

דבריו של נתניהו לא נועדו לחזק ולאחד את עמו בשעה קשה של בלבול ופחד. הוא העדיף לטוות לעצמו תעודת ביטוח מול הציבור היהודי באמצעות האשמות מופרכות נגד כל האזרחים הערבים, והפיכתם לציבור של עברייני נשק ולפצצת זמן שרק מחכה להתפוצץ. אמנם ראש הממשלה לא האשים את הציבור הערבי בפיגוע, ואף שיבח את אלה שגינו אותו, אבל הוא הדגיש בדבריו את העדר אכיפת החוק במגזר הערבי. זוהי רטוריקה מתוחכמת, מכיוון שבין השורות היא גורמת לאזרחים המדואגים והמבולבלים לייחס את הטרור למצב במגזר הערבי.

נתניהו אינו מתרגש מהביקורת כלפיו, בדיוק כפי שהיה עם ההתבטאות שלו ביום הבחירות על  הערבים ש"מגיעים בכמויות אדירות אל הקלפי". מה שחשוב לו הוא רק הרווח המיידי. במקרה הזה הוא הסיט את הדיון ממחדלי האבטחה שאפשרו למחבל לפעול ולהימלט, מגל הטרור המתמשך ומהאפליה בת עשרות השנים שהציבור הערבי בישראל סובל ממנה, אל כמויות הנשק הלא חוקי במגזר.

אחר כך המשיך נתניהו בדפוס הפעולה הרטורי הקבוע שלו והבטיח פעולה לשינוי המצב. הוא התחייב להרחיב את אכיפת החוק במגזר הערבי. "ניכנס לכל היישובים ונדרוש מכולם נאמנות לחוקי המדינה", אמר. אולם גם הבטחה זו היא מופרכת ומקוממת, ומטרתה העיקרית היא להפנות בעקיפין אצבע מאשימה אל האזרחים הערבים. נתניהו הוא ראש הממשלה כבר כמעט שבע שנים, שבהן ההנהגה הערבית התחננה שוב ושוב להגביר את נוכחות המשטרה ואת אכיפת החוק ביישובים שלה כדי לצמצם את כמות הנשק.

אלמנט טיפוסי נוסף בנאומים של נתניהו הוא הפגנת מנהיגות באמצעות אמירות תקיפות. בנאום במוצאי שבת הוא אמר: "כולנו יודעים שיש הסתה פרועה של האיסלאם הקיצוני נגד מדינת ישראל במגזר הערבי. במסגדים, במערכת החינוך, ברשתות החברתיות… אינני מוכן לקבל שתי מדינות בישראל - מדינת חוק לרוב האזרחים ומדינה בתוך מדינה לחלק מאזרחיה במובלעות שאין בהן אכיפת חוק, יש בהן הסתה איסלאמיסטית ויש בהן נשק למכביר... העידן הזה הסתיים".

ולבסוף דאג נתניהו, כמו במקרים קודמים, להשאיר את הציבור נטול תקווה וחושש לביטחונו - מתוך אמונה שכל עוד הטרור נמשך, אין איש מתאים יותר ממנו לעמוד בראש ההנהגה הישראלית. לאלמנט העדר התקווה ברטוריקת ההפחדה של ראש הממשלה יש תפקיד מפתח בשימור כוחו הפוליטי. מדובר בסוג של שטיפת מוח שהוא דואג להעביר את אזרחי ישראל מדי כמה זמן, וכך הוא שומר עליהם כמעין בני ערובה מנטליים שלו.

גם הפעם, מבחינת נתניהו, הנאום השיג את מטרתו. בניגוד לאריאל שרון, כשהישרדותך הפוליטית היא הדבר החשוב ביותר - איפוק ביטחוני ותקווה מדינית אינם הבחירות המועדפות בארגז הכלים הציבורי שלך.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: terror attacks, tel aviv, palestinian-israeli conflict, israeli security, israeli-palestinian conflict, intifada, benjamin netanyahu, ariel sharon

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept