ישראל פולס

כששמיר שאל את רבין אם הוא תומך במדינה פלסטינית

p
המחבר
בקצרה
צפייה מחודשת בעימות בין יצחק רבין ליצחק שמיר לפני בחירות 92' מעוררת בעיקר געגועים לתקופה שבה מנהיגי השמאל והימין דיברו אל הציבור באופן ברור וענייני, בלי גימיקים ובלי ספינים

ברגע הסיום של העימות הטלוויזיוני בין יצחק שמיר ליצחק רבין ביוני 1992, שבוע לפני הבחירות לכנסת ה-13, העניק המנחה ניסים משעל לשמיר את האפשרות לשאול את יריבו שאלה אחת אחרונה. זה היה הרגע שזיכך בבהירות עבור הציבור את שתי הדרכים - זו של הימין וזו של השמאל - שרלוונטיות גם כיום, 23 שנים לאחר מכן. שמיר בן ה-77, אז ראש הממשלה ויו"ר הליכוד, שאל את יו"ר העבודה רבין: "האם אתה רוצה באמת מדינה פלסטינית בתוך ארץ ישראל? עם מי אתה רוצה היום פשרה טריטוריאלית? עם מי?"

זו הייתה תקופת דמדומי האינתיפאדה הראשונה, ויצחק רבין, יו"ר האופזיציה, לא התרגש מהשאלה המכשילה. הוא דווקא נראה להוט להשיב עליה באופן הישיר ביותר. הוא השיב בקצרה ואמר כך: ''אני מתנגד למדינה פלסטינית ביננו לבין ירדן. באותה מידה אינני רוצה מיליון ו-700 אלף פלסטינים שיהיו אזרחי ישראל. לכן אני תומך  והצבעתי ב-77' בכנסת בעד אישרור האוטונומיה. מר שמיר נמנע... אני בעד להתחיל עם זה. תפתחנה אפשרויות חדשות. העקרונות שלי הם שלושה: לא שני מיליון פלסטינים אזרחים, לא למדינה פלסטינית, לא לנסיגה ל-67', ירושלים וקווי העימות בידנו".

גם שמיר, כשנשאל לאורך העימות בנוגע למו"מ עם הפלסטינים ועם סוריה, היה חד וברור. הוא הציג את האלטרנטיבה הימנית שלפיה "בארץ הקטנה הזאת אין על מה לוותר. הרי אם מדובר על מדינה פלסטינית, אז מה, תהיינה כאן שתי מדינות? בארץ הקטנטונת הזאת? זה לא ייתכן".

העימות היה כל כך ענייני ונקי מגימיקים, שבמונחים של הימים האלה היה מין הסתם נחשב ללא טלוויזיוני בעליל. החזרה אליו כסוג של מסמך היסטורי, כשמציינים 20 שנה לרצח רבין [י''ב בחשוון ה'תשנ''ו], מזכיר לנו בראש ובראשונה מנהיגות מה היא, משני צדי המתרס. ספציפית לגבי רבין, הוא מזכיר שפעם בשמאל הייתה יכולת להסביר לציבור מדוע היפרדות מהפלסטינים היא אינטרס ציוני. העובדה שרבין אומר זאת אחרי שכיהן כשר ביטחון לאורך האינתיפאדה הראשונה [1991-1987], ונאלץ להתמודד עם ההשלכות של האלימות העזה על עצמו ועל המציאות באזור, העניקה לדבריו משנה תוקף. גם אמינותו הרבה בקרב הציבור והרקורד הצבאי שלו תרמו לכך. הוא לא נחשד בנטייה לוותרנות או ברתיעה מעימות עם הפלסטינים, אלא הציג גישה פרגמטית מול האלטרנטיבה שהציג הליכוד בראשות שמיר, לשימור המצב הקיים.

צפייה מחודשת בעימות מזכירה גם ששמיר, עוד לפני נתניהו, השתמש בהידברות עם ערבים ככלי ניגוח פוליטי מול השמאל. באחת מתשובותיו הוא מאשים את המערך "בקנוניות עם הערבים" ורומז לפעילות של שמעון פרס מאחורי גבו בהסכם לונדון. בנוסף, בדיוק כמו היום, שמיר נאלץ להתמודד עם שאלת היחסים עם ארה"ב שהיו מתוחים מאוד, עד כדי כך שהאמריקאים עיכבו את כספי הערבויות - מה שהכביד על ההתמודדות של ישראל עם גל העלייה הגדול מברית המועצות. כמו היום, הסיבה לעימות הייתה הסרבנות המדינית ומפעל ההתנחלויות.

בשבוע שבו נערך העימות ההוא, פרשנים פוליטיים ציינו כי הציבור אדיש, וטענו כי צפוי תיקו בין הליכוד לעבודה. כמה ימים לאחר מכן ישראל התעוררה אל מהפך פוליטי נוסף. רבין ניצח את הבחירות ברוב מרשים של 44 מנדטים. בישראל קמה ממשלת שמאל מובהקת, והליכוד נשלח לאופוזיציה עם 32 מנדטים בלבד. זה גם היה קץ שלטונו של שמיר, שנאלץ לפנות את הכיסא למנהיג הצעיר, בנימין נתניהו.

רבין, ששנה לאחר מכן יהפוך ל"בוגד" בעיניי חלקים גדולים בימין בשל המו"מ שקיים עם הפלסטינים, נחשב אז לנץ במפלגתו. בעימות עם שמיר הוא אף נשאל איך יתפקד מול היונים בעבודה. גם כאן הוא לא התחמק וענה: "אני המועמד לראשות הממשלה. יש לנו החלטות ועידה, אני נותן להן את הביטוי. אומר בפשטות: אני חושב שהיום יש אפשרויות גדולות למדינת ישראל, המוחמצות היום על ידי הממשלה".

אמנם בשלב זה גם רבין עצמו עדיין אינו בשל להידברות ישירה עם יו"ר אש"ף יאסר ערפאת, אבל הוא מבין לאן הוא רוצה לנווט את המדינה. כשהמנחה ניסים משעל שואל בהקנטה "כשר ביטחון ניסית במשך שלוש שנים וחצי להתמודד בכל האמצעים עם האינתיפאדה ונכשלת למעשה. למה עם ישראל צריך להאמין עכשיו שאם תבחר תצליח כן להפסיק את האינתיפאדה?", לרבין יש תשובה. "אכן, הייתי שר הביטחון כשפרצה האינתיפאדה. לא הטלתי על מישהו אחר את האחריות לכך. לא אז ולא היום. ליתר דיוק הייתי שנתיים ושלושה חודשים שר ביטחון בתקופת האינתיפאדה. הפעלתי כוח, אמצעים חריפים. העיתונות כולה ביקרה את היד הקשה שבה נקטתי, אבל הגעתי למסקנה במחצית 88' שבלי מהלך משולב של הפעלת כוח, אמצעים צבאיים אבל גם הצעה לפתרון מדיני לא נגיע לפתרון הבעיה. ולכן דחפתי והגעתי ליוזמת השלום של ממשלת האחדות הלאומית שהייתה מכוונת לפלסטינים בשטחים. הליכוד ניתק את התהליך המשולב".

רבין מאפשר הצצה לתהליך שעבר עם עצמו ולמסקנותיו. כמשעל ממשיך להכביד עליו, ושואל "אתה מדבר על מהלך מדיני. אתה תהיה מוכן לוותר אחרי הבחירות על רצועת עזה?", התשובה מגיעה מיד, מנומקת וברורה, בדיוק כמו תשובותיו של יריבו שמיר. "אני אינני רוצה לראות בסופו של דבר של התהליך המדיני את 750 אלף העזתים כאזרחי מדינת ישראל, נושאי תעודת זהות משתתפים בבחירות או מהלכים ברחובות עירנו", אמר יו"ר העבודה, "השלב הראשון על פי המחוייבות הישראלית הבינלאומית הוא כינון האוטונומיה. אני מאמין שניתן להגיע אליה. נקים אותה. אני מאמין שנגייס מהעולם הערבי משאבים שיושקעו בעזה וביו"ש, ופחות נראה עזתים בחוצות עירנו. אני רוצה שהעזתים יישארו בעזה".

בהמשך הוא נשאל על סוריה ומסביר מדוע הוא מעוניין לפתור תחילה את הסכסוך עם הפלסטינים: "אני רואה עדיפות ראשונה לקידום עשיית השלום ביננו לבין הפלסטינים", אמר רבין, "אני חושב שניתן להגיע להסכם על ידי מו"מ רצוף...על משהו שממילא אני רוצה כישראלי, לא לבזבז מיליארדים על התנחלויות פוליטיות… אין בעיות עם ירדן, סוריה תמיד הייתה האגוז הקשה. אפשר להשאיר אותה לסוף".

בבחירות 92' רבין הצליח לשכנע גם תומכי ליכוד להצביע עבורו. הוא לא עשה זאת במרמה או בכחש. הוא אמר את הדברים נכוחה. העימות הזה גורם לצופה בו בעיקר להתגעגע בכאב לתקופה שבה גם מימין וגם משמאל היו מנהיגים אמיתיים.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: yitzhak rabin, two-state solution, labor party, israeli politics, israeli elections, israeli-palestinian conflict, gaza strip, benjamin netanyahu

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept