ישראל פולס

אם הפלסטינים רוצים שלום, שיצאו נגד חמאס

p
המחבר
בקצרה
מתקפות הטרור של חמאס, משנות ה-90 ועד היום, הן אלה שהרסו כל סיכוי לפיוס עם ישראל. רק כשהעם הפלסטיני יצא נגד הארגון אפשר יהיה לדבר שוב על שלום

אחרי שקברו את המתים, נאבקו על חיי הפצועים, וגילו את ההרס העצום לרכוש, אזרחי המלחמה ברצועת עזה, או בעצם קורבנותיה, מנסים לחזור לחיים. הרבה כוח נדרש בשיבה לשגרה. יש להדחיק את הייאוש ולהפיג את הפחד ואת החלחלה שכל מלחמה מביאה איתה. הפצועים יחלימו, הבתים ייבנו מחדש, והחיים יחזרו במוקדם או במאוחר לשגרה. אבל השנאה - היא תגדל ותגבר. מבין הקברים החדשים ומיטות הפצועים, ומתוך ההריסות, יעלה כמו תמיד הרצון לנקום.

תא"ל אילן פז, לשעבר סגן מפקד שייטת 13, כתב מאמר נוקב באתר האינטרנט של מכון המחקר "מולד" על ההשלכות של מבצע צוק איתן: "הפכנו עשרות אלפי עזתים למחבלים בפוטנציה, צמאי נקם על אובדן קרוביהם החפים מפשע או על אובדן בתיהם ורכושם. הפעלת מנופי לחץ על אוכלוסייה מעולם לא יצרה את התוצאה המצופה... מדובר בשיטה לא מוסרית... אין ולא יכולה להיות הצדקה לפגיעה בהיקפים כאלה".

ישראל הגיבה בעוצמה אדירה לירי כבד של רקטות על אזרחיה. לפי נתוני האו"ם, מעל  1,900 בני אדם נהרגו בחודש לחימה אחד בעזה. אסמה אל-גול, כתבת אל-מוניטור בעזה, פרסמה מאמר כואב על תשעה מבני משפחתה שנהרגו במלחמה בעזה. "אל תדברו איתי שוב על שלום", היא קבעה בנחרצות.

פעם, לא כל כך מזמן, היה סיכוי לשלום. יותר מסיכוי. מי לא זוכר את לחיצת היד המסויגת אך ההיסטורית בין יצחק רבין ליאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן? בלילה ההוא, 13 בספטמבר 1993, הייתי עיתונאי צעיר בעזה, שמסקר בפעם ראשונה בחייו חגיגות בעיר שהובילה את האינתיפאדה הראשונה. עזה כולה יצאה לרחובות ללילה של הבטחה לעצמאות, לחופש ולתקווה. זה היה לילה ראשון ללא עוצר מזה זמן רב.

כמה שבועות אחר כך הכרתי את איהאב אל אשכר. הוא היה המפקד העליון של האינתיפאדה הראשונה, איש פתח בכל רמ"ח אבריו, שבן יום הניח את נשקו וארגן את מסיבת הסיום של המלחמה ברחוב עומאר אל מוכתר בעיר. בלילה ההוא נתלו מאות דגלים של פלסטין, שעד אז אסור היה להניף. אבל החגיגה הייתה מוקדמת מדי. המדינה הפלסטינית לא קמה. ההבטחה לא קוימה.

יום אחרי שנדמו קולות השמחה, החל חמאס בפיגועי סכינים ברחובות ישראל מתוך מטרה אחת ויחידה - לחסל את הסכם השלום שנחתם עם אש"ף. במרוצת השנים התחלפו הסכינים במחבלים מתאבדים. לעולם לא אשכח את הרגע שבו נודע על המחבל המתאבד הראשון, שפוצץ עצמו באוטובוס קו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב ב-19 באוקטובר 1994. 22 בני אדם נהרגו ועשרות נפצעו. זו הייתה הפעם הראשונה – אבל לא האחרונה -  בה אוטובוס ישראלי התפוצץ על יושביו בטבורה של עיר סואנת של ישראל.

איזה מן שלום מצמיח מחבלים שמפוצצים את עצמם כדי להרוג ילדים, נשים וגברים ללא הבחנה? ובעבור מה? מה הייתה הסיבה? רק כי חמאס נותר מחוץ למפה הפוליטית הפלסטינית? רק בגלל שנדחק לאופוזיציה?

לאט-לאט אבל בהתמדה רצחנית הצליח חמאס לערער את הביטחון של הישראלים, ולייאש אותם מהשאיפה ששלום עם הפלסטינים יביא ביטחון. רבין טבע אז את המונח "קורבנות השלום" כדי לתאר את נפגעי פעולות הטרור הפלסטיני, והתעקש לומר: "נלחמים בטרור כאילו אין שלום - וממשיכים בדרך השלום כאילו אין טרור". אולם נכונותו של הציבור הישראלי לקבל את השקפתו של רבין הלכה ופחתה עם כל פיגוע, ובצדק. הרוגי הפיגועים של חמאס והג'יהאד האיסלאמי לא היו קורבנות של שלום, אלא קורבנות של טירוף. של תנועה שעשתה הכל כדי להרוס את הסכמי אוסלו. גם הפלסטינים שילמו מחיר טרגי על מאבקם של ארגוני הטרור. כל פיגוע סגר עוד מעבר בין השטחים לישראל ובנה עוד מחסום.

ואז יצחק רבין נרצח והשלום המיוחל מת עמו. פרפורי הגסיסה עוד נמשכו כמה שנים, אולם כשפרצה האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000 חמאס שוב נטל את ההובלה באלימות ושוב שלף את הנשק שלו. מאות מחבלים מתאבדים הולבשו חגורות נפץ על גופם, ויצאו להרוג ישראלים ולנפץ כל מה שנשאר ממחנה השלום.

איהאב אל אשכר, שהיה ועודנו איש רודף שלום, נהג לומר לי אז בביטחון: "חמאס לא עושים את הפיגועים רק לפגוע בכם, הם עושים זאת בעיקר לפגוע בנו". אני כעסתי: "אזרחים ישראלים נרצחו, ואתם, אנשי הפתח, נתתם להם במו ידיכם להרוג את הסיכוי".

והם הצליחו. חמאס ניצחו בבחירות 2006 ברשות הפלסטינית - אותה רשות שהוקמה על בסיס ההסכם שהארגון נלחם נגדו. איסמעיל הנייה הפך לראש הממשלה הראשון מטעם חמאס. "שינוי ורפורמה" הבטיחה התנועה לבוחריה, והפלסטינים האמינו וקיוו. כשרע מאוד, כל הבטחה נראית הגיונית ואפשרית לנפש שמחפשת מעט תקווה, גם אם השכל הישר זועק שהיא הבטחת שווא. אבל גם אם היה סיכוי כלשהו לשיפור המצב, הוא התפוגג עם חטיפתו של החייל גלעד שליט על ידי חמאס, פחות מחצי שנה אחרי הבחירות [יוני 2006]. אפשר לומר שהגולם קם על יוצרו: חמושי החמאס הרסו לתנועה כל סיכוי להסדיר את מצבם של הפלסטינים.

חמושי הארגון הם גם אלה שביצעו את ההפיכה הצבאית בעזה ב-14 ליוני 2007. אז הם כבר לא היו זקוקים לפגוע בישראלים כדי לנקום באנשי הפתח. הם ירו בגבם, בברכיהם וזרקו את פעיליהם מבניינים גבוהים. כך הם לקחו בכוח את האחריות על חייהם של מיליון וחצי תושבי הרצועה. חמאס התעקש להוכיח בכוח שהארגון מסוגל לכלכל את עזה, אולם בפעולותיו הביא דווקא אסון על תושביה. שבע שנים של דם, יזע והרבה מאוד דמעות עברו מאז. שבע שנים של שנאה, אלימות, עוני וייאוש מהעתיד.

לכל מי שטוען כי חמאס נלחמו בישראל בשנים האלה רק כדי להסיר את הסגר על הרצועה, יש להשיב כך: הם הביאו את המצור על אוכלוסייתה ביום שבו ביצעו הפיכה אלימה.

באסם עיד, תושב מזרח ירושלים, תחקירן "בצלם" העושה מלאכתו כבר 26 שנים ברציפות ובאדיקות בארגון זכויות האדם, כתב השבוע טקסט כואב לעמו. "חמאס מעולם לא היה מעוניין לשחרר את הפלסטינים מהכיבוש", ציין עיד, "וישראל לעולם לא תצליח להרוס את התשתית של חמאס. רק אנחנו, הפלסטינים, יכולים לפרק אותה". רק אז, אולי, ניתן יהיה לדבר שוב על שלום. 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: weapons, terrorism, peace process, oslo accord, israel, hamas, gaza strip

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept