שכונה בלי תקווה

יום אחרי המשחק שהוריד את קבוצת הכדורגל בני יהודה לליגת המשנה, התחושה בשכונת התקווה בדרום תל אביב הייתה כמו אחרי מוות במשפחה. "מה יש בשכונה חוץ מזה?", שאל אחד התושבים, "רק עוני ואומללות"

al-monitor .

נושאים מכוסים

tel aviv, soccer, poverty, israel

מאי 16, 2014

בלילה שלפני המשחק הגורלי שעמד להתקיים בשבת התעטפה שכונת התקווה מתח משתק. בליל שישי הושמעו בבתי הכנסת תפילות למען הניצחון המיוחל, שישאיר את קבוצת בני יהודה תל אביב בליגת העל בכדורגל. אילו התקיימו חיים אחרים בשכונה הדרומית הזאת של תל אביב, קרוב לוודאי שקבוצת הכדורגל לא הייתה נהפכת למרכז החיים עבור אלפים מתושבי השכונה, רובם יוצאי תימן. מאז ומתמיד נחשבה שכונת התקווה לפרבר העני והזנוח של העיר הגדולה. רק דקות נסיעה מפרידות בינה לבין הלב הפועם של מרכז תל אביב, אבל דומה שהקידמה המואצת פסחה עליה והתעלמה מקיומה כאילו הייתה חיזיון תעתועים.

כל אימת שקבוצת בני יהודה עלתה על מגרש הכדורגל, זקפו תושבי השכונה את ראשם והרגישו גאווה מקומית. לאן שהקבוצה פנתה במשחקיה ברחבי הארץ, אלפים הלכו אחריה. כשניצחה, הם האירו את בתי השכונה ושרו כל הלילה. כשהפסידה, התאבלו כמו על קרוב משפחה שהלך לעולמו.

בשבת האחרונה (10 במאי) עלו השחקנים למגרש למשחק האחרון שעמד לקבוע את גורלם. אם ינצחו - יישארו בליגת העל וישמרו על מקומם במועדון של קבוצות הכדורגל הגדולות והמבוססות בישראל. אם יישארו -  יזכו לארח במגרשם גם את שתי האחיות העירוניות הגדולות, מכבי תל אביב והפועל תל אביב. תמיד נחשבה בני יהודה לאחות הקטנה והענייה של שתי הענקיות האלה, אך עצם היותה בליגת העל יצרה תחושה – אף כי מדומה - שהן בנות שווה למשפחה אחת.

אם חלילה יפסידו במשחק האחרון, הם ירדו לליגת המשנה וישחקו מול קבוצות שוליות מהפריפריה. המחשבה שזה עלול לקרות שיתקה את השכונה בימים שלפני המשחק הגורלי. בשבת האחרונה, ביום של המשחק, האוהדים מילאו את המגרש שעות לפני המשחק, אולי רצו לפרוק את המתח של כמה לילות נטולי שינה. הם לבשו כתום, צבעה של הקבוצה ושרו שירי ניצחון.

"בני יהודה היא הקבוצה היחידה בליגת העל שמייצגת שכונה", כתב שאול בדישי, קומיקאי ואוהד שרוף כשתאר את אופייה של הקבוצה בראיון לישראל היום לקראת המשחק. "בני יהודה מזכירה לנו את התמימות שאבדה. עם כל האוליגרכים ואנשי הכסף שבאים והולכים בכדורגל הישראלי, בני יהודה היא היחידה שנשארה צנועה וסימפטית. אם הכדורגל הישראלי הוא קניון גדול, בני יהודה היא דוכן הפלאפל הישן והקטן שמאחורי הקניון".

במשך 90 דקות של המשחק החזיקה בני יהודה מעמד מול היריבה מאשדוד. עוד דקה ועוד שתיים והמשחק יסתיים בתיקו שעשוי היה להשאיר את הקבוצה בליגת העל. עוד שנייה ועוד שנייה והר געש של שמחה עמד להתפרץ לתוך המגרש. במגרשים האחרים התנהלו באותם רגעים המשחקים של שתי קבוצות אחרות שנאבקו על חייהן. מתוך שלוש הקבוצות שהחזיקו במספר נקודות זהה, רק אחת עמדה להינצל. בדקה ה-93, כשאלפי אוהדי בני יהודה האיצו בשופט המשחק לשרוק לסיום, אירעה טרגדיה. כמה שניות לפני הסיום הובקע שער במגרש אחר שקבע שבני יהודה היא שתרד לליגת המשנה. השחקנים נשכבו על כר הדשא והתייפחו כמו חרב עליהם עולמם.

הרבה אחרי חצות והאוהדים מוכי היגון התקשו לצאת מהמגרש. סמל הסטטוס שלהם התנפץ מול עיניהם והותיר אותם יתומים. הם לא ידעו את נפשם מרוב צער והחלו מגדפים ושוברים כל מה שעמד בדרכם. עשרות שוטרים ניסו למנוע את ההרס, אך גם הם חשו על בשרם את התסכול של האוהדים.

למחרת לבשה שכונת התקווה אבל כבד. צעדתי ברחובה הראשי ומכל פינה צצו פנים נפולות. "אם בני יהודה לא בכדורגל אז אין כדורגל בארץ", הגיב גדעון, בעל חנות נעליים ברחוב הראשי, "פה בשכונת התקווה, הכל סביב כדורגל. אם אתה לוקח את הכדורגל מהשכונה, אין שכונה ואין חיים. זה מה שיש לנו ואת זה לקחו לנו". הקונים בחנות נזכרו בשנה הקסומה שבה זכתה הקבוצה באליפות המדינה כאילו זה קרה רק אתמול.

 1990 הייתה "אנוס מיראביליס" של שכונת התקווה. עד היום ילדי השכונה גדלים על הזיכרון ההוא על אף ריחוקו, ומבוגרים מתקשים להיפרד מהאופוריה שנחתה על השכונה הענייה בעקבות זכייתה באליפות המדינה. "ראיתי מחזות שמחה בחיי", נזכר גדעון, "אבל שיגעון כזה לא ראיתי. אנשים בכו. אנשים הלכו עם דמעות של שמחה בעיניים. בקושי היה להם מה לאכול אבל הם היו מאושרים. בשביל הרגעים האלה אנחנו חיים. מה יש בשכונה חוץ מזה? תסתכל מסביב. רק עוני ורק אומללות".

השנים האחרונות לא היטיבו עם שכונת התקווה. שני עשורים של פיתוח מואץ ששינו ללא הכר את קו הרקיע של העיר, מרכז העיר והשכונות הצפוניות לא הותירו כמעט שום זכר בשכונת התקווה הדרומית. כאילו הזמן עצר מלכת. רחובות צרים ובתים שלא ידעו מתיחת פנים זה זמן רב. הרחוב הראשי עמוס בחנויות קטנות שמוכרות נעליים, בדים, תבלינים, מוצרי מזון, ובזארים שמוכרים בגדים במחיר מוזל במיוחד. ברחוב בולט שיעורם הגבוה של הקשישים לעומת שיעורם הנמוך של הצעירים.

ביום שאחרי הירידה, רוב התושבים לבשו שחורים לאות אבל. בשכונה שבה קבוצת הכדורגל היא בת משפחה לכל דבר, אובדן המקום בליגת העל נחשב כמעט כמו מוות בתוך משפחה. היו מי שתלו דגל שחור על החלון או על הגג. אחרי הירידה רבים שאלו איזה טעם יש לחיים בשכונה. היו מי שהביעו חשש שהבעלים של הקבוצה ימכור אותה. לא כך חשב משה דמאיו, הבעלים הוותיק. "אני רק אוהב את בני יהודה", אמר לאוהדים שהקיפו אותו במרכז השכונה ביום שלמחרת, "אין לי אהבה אחרת בחיי". 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:
  • מאמרים בארכיון
  • The Week in Review
  • אירועים מיוחדים
  • הזמנות רק בהזמנה

מאמרים מומלצים

המלחמה בפרקליטות משתלמת: הפופולריות של השר אוחנה נוסקת בליכוד
מזל מועלם | הבחירות בישראל | דצמ 19, 2019
האם החרדים מסכימים בשתיקה לתחבורה ציבורית בשבת?
מרדכי גולדמן | הבחירות בישראל | דצמ 19, 2019
מהפכן: הלקח שהחרדים צריכים ללמוד ממיזם התחבורה הציבורית של חולדאי
מזל מועלם | תשתיות ואדריכלות | אוק 16, 2019
תושבי תל אביב חייבים הפעם להצביע
יוסי ביילין | | ספט 15, 2019
הרג סלומון טקה: מח״ש פסול מלחקור
מזל מועלם | | יול 9, 2019

Featured Video

יותר מ ישראל פולס

al-monitor
הבחירות השלישיות רק הגבירו את הכאוס הפוליטי
מזל מועלם | | מרץ 6, 2020
al-monitor
כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020