ישראל פולס

הרשעת אולמרט: טרגדיה לאומית

p
המחבר
בקצרה
אהוד אולמרט היה ראש ממשלה נועז, שהעביר לפלסטינים הצעת שלום מרחיקת לכת כפי שאף מנהיג ישראלי לא העלה על דעתו. אצל נתניהו, מחליפו בתפקיד, אין רצון אמיתי לסיים את הסכסוך, ונדמה שיחד עם אולמרט הלכו גם סיכויי השלום.

הסיפור של אהוד אולמרט, שהורשע השבוע [31 במארס] בשני אישומי שוחד בבית המשפט המחוזי בתל אביב והפך לראש הממשלה הישראלי המורשע הראשון, הוא טרגדיה אישית, לאומית, פוליטית ומדינית. אולמרט לא אמור היה להיות ראש ממשלה. הוא היה פוליטיקאי מיומן, אך מאוד לא אהוד בציבור הרחב. לו התמודד בכוחות עצמו על תפקיד ראש הממשלה, לא היה לו סיכוי. צירוף מקרים פוליטי, מהסוג שאפשרי רק בפוליטיקה הישראלית הבלתי צפויה, הפך אותו לממלא מקומו של אריאל שרון, שקרס לאחר שבץ מוחי קשה בינואר 2006, ערב הבחירות לכנסת. אולמרט נכנס לנעליו של שרון עמוק בתוך קמפיין הבחירות של "קדימה", מפלגה חדשה שהוקמה על חורבות הליכוד, והצליח איכשהו לזכות ב-29 מנדטים (לעומת 40 פלוס מנדטים שהסקרים העניקו לשרון) ולהרכיב ממשלה.

ממשלתו של אולמרט יצאה לשני מבצעים מלחמתיים אזוריים: מלחמת לבנון השנייה, ביולי 2006, ו"עופרת יצוקה" ברצועת עזה, בסוף 2008. שתי המיני-מלחמות הללו, שהיו שנויות במחלוקת מבחינה מבצעית, שינו את כללי המשחק ועיצבו מחדש את ההרתעה הישראלית בדרום, ובעיקר בצפון, שם הודה חסן נסראללה כי לו היה יודע את עוצמת התגובה הישראלית לאחר חטיפתם של שני החיילים רגב וגולדווסר, היה מוותר על ההרפתקה כולה. במקביל, ניהל אולמרט משאים ומתנים מתקדמים לשלום בשתי חזיתות: מול הנשיא הסורי בשאר אסד, שנחשב אז, עדיין, לשליט כל יכול בארצו, ומול יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן.

אולמרט נולד וגדל במעמקי האצולה הימנית של ישראל הצעירה. אנשי "המשפחה הלוחמת", שהרכיבו את מחתרת האצ"ל, שלחמה בבריטים בתקופת המנדט והחזיקה באידיאולוגיה ימנית קשוחה. במרוצת השנים, קרה לו מה שקרה לרבים וטובים מ"נסיכי הליכוד" הימניים: הוא התפכח. זה קרה לאריאל שרון, לרוני מילוא, למאיר שטרית, לציפי לבני, ולרבים נוספים. לא מדובר על "התפכחות" נוסח נתניהו, שקורא ל"פתרון שתי מדינות" אך עושה ככל שביכולתו כדי לטרפד אותו, וגם לא בנוסח שרון, שפינה 25 יישובים ישראליים במסגרת "ההתנתקות" (כולל בצפון השומרון), אבל לא היה מוכן לנהל משא ומתן עם הפלסטינים מכיוון שהוא לא האמין לאף מילה שיצאה מפיהם.

אצל אולמרט ההתפכחות הייתה טוטאלית. הוא שיגר את שרת החוץ שלו, ציפי לבני, למשא ומתן עקר מול אבו-עלא, אבל במקביל התיישב בעצמו מול אבו-מאזן לסדרה ארוכה של שיחות היסטוריות, שבסיומן העביר לו הצעת שלום מרחיקת לכת, כמותה לא העלה על דעתו אף מנהיג ישראלי מעולם, ואם יורשה לי להמר, הצעה כזו גם לא תועלה על ידי מנהיג ישראלי בימינו.

אולמרט הציע להקים מדינה פלסטינית כמעט על כל השטח שישראל כבשה במלחמת ששת הימים (עם חילופי שטחים שיאפשרו להשאיר חלק מגושי ההתנחלויות במקומם), לחלק את ירושלים, אפילו לאפשר חזרה מוגבלת של פליטים פלסטינים לתחומי ישראל (5,000 בשנה, לאורך חמש שנים). אולמרט אפילו העביר לאבו-מאזן מפה. עד היום, כשהימין הישראלי רוצה להתנגח בפלסטינים, נשאלת השאלה מדוע אבו מאזן לא השיב בחיוב להצעת אולמרט. השאלה הזו במקומה. גם העובדה שההצעה הזו נמסרה בערוב ימיו של אולמרט בשלטון, אין בה כדי לתרץ את אוזלת היד הפלסטינית הקבועה.

אם אבו מאזן היה אומר "כן" להצעת אולמרט, היה מושג אפקט בינלאומי אדיר. ההצעה של ראש הממשלה הישראלי הייתה הופכת לפלטפורמה עליה ניתן היה לבנות את המשא ומתן, כשיתחדש. אבל מכיוון שאבו-מאזן נעלם ומעולם לא השיב לאולמרט, יש עכשיו בידי מתנגדי ההסדר בישראל ארטילריה כבדה. הנה היא, ההוכחה, שאין בנמצא מנהיג פלסטיני שיוכל להגיד בפה מלא "כן" להצעה שכוללת את "סוף הסכסוך" ו"היעדר התביעות" בין הצדדים. הפלסטינים פשוט לא מסוגלים, לא מוכנים ולא בשלים. זוהי הנחת העבודה בקרב הימין, המרכז, ואפילו חלקים מהשמאל המתון בישראל. למרבה הצער, אין בנמצא הוכחות להפרכתה.

אולמרט סולק מהשלטון בעקבות גל גדול של חקירות משטרתיות שנפתח נגדו. הוא איבד את המערכת החיסונית שלו אחרי מלחמת לבנון השנייה, שנתפסה בציבור הישראלי ככישלון מהדהד, לאחר שצה"ל הגדול, המצויד והמאומן לא הצליח לגבור על כמה מאות לוחמי חיזבאללה. רק שנים אחר כך החלה לחלחל בישראל ההכרה שהמלחמה הזו הייתה מוצלחת בהרבה מכפי שחשבנו. אין אפשרות להכריע ארגון גרילה שלוחמיו כלל לא מתייצבים למערכה, אלא מסתפקים בירידה אל מתחת לאדמה ושיגור מאות רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית. מאידך, ההרתעה שהושגה בצפון משרתת את ישראל עד היום, וחסן נסראללה, למרות שהוא ממשיך לחרוץ לשון, עוד חושש להיראות בציבור. רק השבוע הצהיר, שאין הוא מעוניין בעוד מלחמה עם ישראל.

אולמרט של אחרי מלחמת לבנון השניייה, לא היה אותו ראש ממשלה יהיר ובטוח בעצמו שהיה לפניה. החקירות התקדמו, תיקים נפתחו ונסגרו, עד שהוא אולץ להתפטר לקראת סוף 2008. בינואר 2009 הלכה ישראל לבחירות, בנימין נתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה, שם הוא נמצא עד עצם הרגע הזה.

יחד עם אולמרט, הלכו לבלי שוב גם סיכויי השלום. אצל נתניהו אין רצון אמיתי לסיים את הסכסוך. הוא לא מאמין שהפלסטינים רוצים לסיים את הסכסוך, הוא חשדן כרוני, רואה שחורות מקצועי ומכיוון שאין לו יחסי אמון עם אף אחד משריו, אין לצפות ממנו ליחסי אמון עם מנהיג פלסטיני. דרישתו של נתניהו להכרה פלסטינית בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי היא גם צודקת וגם מכשילה, במקביל. כן, יש לישראל זכות להיות מוכרת ככזו, אבל אין שום סיבה להעמיד את העניין הזה כתנאי לתהליך כולו, או כסוג של גלאי לקמוס לכוונותיהם האמיתיות של הפלסטינים. הנחת העבודה צריכה להיות שהפלסטינים לא אוהבים אותנו והיו מאוד שמחים לו נעלמנו להם יום אחד מהעיניים, כמו סיוט שהתפוגג. אגב, זה הדדי. ולכן, במקום שכל הצדדים יעלו על עצים ויעמידו אחד בפני השני תנאים, צריך היה לעשות מאמץ אמיתי לפתור את הבעיות האמיתיות. מאמץ אותו השקיע אולמרט (חבל שאבו מאזן לא הצטרף), עד שנדם.

זו גם השגיאה הגדולה של שר החוץ האמריקאי הפעלתן, ג'ון קרי. בעוד הדברים הללו נכתבים, סיים קרי עוד גיחת בזק חפוזה לאזור, שכללה מפגשים עם נתניהו ואבו מאזן. אין לי מושג מה עבר במוחו של קרי, כשהשקיע את כל מה שהיה לו במאמץ להגיע להסדר קבע. אין בכל המזרח התיכון אדם אחד שמאמין באפשרות לסגור את הסכסוך הזה, כשבישראל יש ממשלה בראשות נתניהו עם "הבית היהודי" וליברמן בפנים; ואילו ברשות הפלסטינית אין מנהיג בעל שיעור קומה, שיוכל להישיר מבטו אל עמו ולהבהיר למי שעוד לא הבין, שישראל כאן כדי להישאר ושאין שום סיכוי לדרישה להציף אותה בפליטים פלסטינים.

במצב הדברים, עדיף היה לנסות פתרון מחוץ לקופסה, במסגרת אזורית, או לנסות לפרוט את המצב להסדרי ביניים בוני אמון. היו לא מעט הצעות כאלה על השולחן, גם נתניהו הודה בשיחות סגורות שהוא מעדיף להגיע להסדר ביניים, אבל זה ייתכן רק אם זה "יבוא מוושינגטון". בסוף, מה שבא מוושינגטון זה אביר שחור על סוס לבן בדמותו של ג'ון קרי, שהבין באיחור טראגי שהוא נלחם בטחנות רוח, או לחילופין רודף אחרי הרוח. קרי מבין את זה עכשיו, בדרך הקשה. הוא מנסה, בשארית כוחותיו, להאריך את המשא ומתן בחצי שנה נוספת, אולי באמצעות שחרורו של ג'ונתן פולארד, תמורת שחרור מאסיבי של אסירים פלסטינים או דרך רענון האפשרות להקפאת בנייה בשטחים. זה מעט, זה מאוחר. הסיכויים להגיע לאיזשהו סוג של הסדר בין ישראל לפלסטינים במצב הדברים הנוכחי, מזכירים מאוד את הסיכויים של אהוד אולמרט לחזור להיות ראש ממשלה בישראל. כרגע, אולמרט קרוב יותר לכלא מאשר ללשכת ראש הממשלה.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: prisoners deal, peace process, palestine, jonathan pollard, john kerry, israel, benjamin netanyahu

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept