ישראל פולס

ישראל מצנזרת את עצמה לדעת

p
המחבר
בקצרה
סדרה של מחקרים אקדמיים חדשים חושפים כי תופעות ההשתקה העצמית וסתימת הפיות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני הפכו למגיפה.

פרשת אדוארד סנודן, העובד לשעבר של הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב שהדליף מידע על תוכניות המעקב של הסוכנות, הזכיר לי סיפור אישי מלפני יותר משלושים שנה. בדיון סוער שהתקיים בהנהלת מערכת הארץ דרשו שניים מבכירי העיתון לגנוז כתבה שהכנתי על התעללות של חוקרי שב"כ בעיתונאי פלסטיני שהיה במעצר מינהלי. הם טענו שפרסום הכתבה (שהתבססה על בדיקת פוליגרף) יסב נזק כבד למעמדה של המדינה. העורך הראשי, גרשום שוקן, הורה לפרסם את הכתבה במלואה, ואף נזף באחד הבכירים שדרש לפטר אותי מעבודתי.

נזכרתי בכך כשהאזנתי בשבוע שעבר להרצאה המרכזית של פרופסור דניאל בר-טל בכנס הבינלאומי של האגודה לפסיכולוגיה פוליטית (ISPP), שהתקיים בבי"ס לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. בר-טל, שזכה בפרס היוקרתי ביותר של הארגון, הציג לראשונה ממצאים של מחקרים שמגלים את ממדי מגיפת הצנזורה העצמית בחברה הישראלית.

הנתונים שהציג בר-טל בפני מאות המומחים שהגיעו לכנס מכל רחבי העולם - מאינדונזיה עד מצרים, מארצות הברית ועד הודו - אינם מחמיאים במיוחד למדינה המתהדרת בתואר "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". הוא סיפר על מחקר שמראה כי אנשי פלמ"ח גזרו על עצמם שתיקה ביחס למעשיהם הלא מוסריים במלחמת העצמאות. כותבי ההיסטוריה על מלחמת העצמאות במרכז ההסברה ובמפקדת קצין חינוך ראשי החליטו על דעת עצמם לחסוך מהקוראים ידיעה על גירוש הפלסטינים, על אף שהעובדות ההיסטוריות על כך היו ידועות להם.

הנסיבות האמיתיות של המלחמה נגד המסתננים בשנות החמישים ושל מלחמת הגבולות עם סוריה בשנות השישים היו ידועות לרבבות חיילים שהשתתפו בהן באופן פעיל. רובם הגדול נצרו את לשונם. "הם ראו שנוצר נרטיב שקרי, אך העדיפו לשמור את השלדים בארון", אמר בר-טל. מחקר אחר שערכו הפרופסור ושותפיו הראה שישראלים מודעים למחיר שמשלמת חברה דמוקרטית על קיום צנזורה עצמית (פחות דמוקרטיה, פלורליזם ושקיפות), ועל אף זאת, הם מסרבים לחשוף עוולות כלפי פלסטינים - אפילו לארגונים ישראלים.

במאמר שפרסם השבוע, השווה עורך הארץ אלוף בן בין סנודן לבין מי שמכונה "מרגל הגרעין" הישראלי מרדכי ואנונו. בעוד שסנודן זוכה לתמיכה הגובלת בהערצה של כמחצית מהציבור האמריקאי, ואנונו,שחשף את סודות האטום של ישראל, נחשב בעיני רובו העצום של הציבור בישראל לבוגד נקלה.

בראיון לאל-מוניטור מסביר בר-טל, שנחשב לאחד מחשובי הפסיכולוגים הפוליטיים בעולם, כי "בארה"ב קיים ארגון שמגן על אנשים כסנודן וואנונו, בעוד שבחברה הקונצנזואלית שלנו, אנשים רוצים צנזורה עצמית גבוהה, ומאמינים שהתקשורת לא צריכה לפרסם דברים שפוגעים בדימוי החיובי של המדינה." דוגמה בולטת לתופעה הזאת היתה הצהרתה של שרת התרבות והספורט לימור לבנת, כי היתה מצפה לכך שיוצרי הסרטים הישראלים שהיו מועמדים לאוסקר, "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות", היו "מפעילים צנזורה עצמית".

בר-טל מזכיר שורה ארוכה של אירועים השייכים למשפחת הצנזורה העצמית: חוק חדש שמאריך את תקופת החיסיון של מסמכים, אינו מאפשר לחשוף חומרים, ומגביר את התלות של התקשורת במוסרי מידע; הכפשתו והדחתו של אדר כהן, המפקח על לימוד האזרחות במשרד החינוך, שפעל למתן ביטוי בספרי הלימוד לנרטיב הפלסטיני; האיומים לסגור את המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, בגלל חוסר קונפורמיות של כמה מרצים; פסילתה של אשת אקדמיה ביקורתית מלהשתתף במפגש שהתקיים לפני כמה חדשים בברלין עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל.

כדוגמא בולטת לתופעה מזכיר בר-טל את היחס השלילי של הישראלים לארגוני זכויות אדם דוגמת "בצלם" ו"שוברים שתיקה"- שכל "חטאם" הוא שהם מביאים מידע מהימן על מעשי עוולה המתרחשים בשטחים. בימים אלה פועלים חברי כנסת לקדם יוזמות חקיקה שנועדו להצר את צעדיהם של ארגונים אלה, על ידי פגיעה בתרומות שהם מקבלים מחו"ל. בשנים האחרונות קמו בישראל ארגונים שעוקבים אחרי פרסומים של אנשי אקדמיה , ועושים דה-לגיטימציה לאלה ששאלות המחקר שלהם ביקורתיות מדי כלפי הנרטיב הרשמי או נוגדות אותו.

בר-טל מאבחן תופעה נוספת ממשפחת הצנזורה העצמית, שמקוממת אותו יותר מסתימת פיות: פקידי ממשלה שמשתפים פעולה עם מאבקם של פוליטיקאים נגד מי שאינו הולך בתלם שלהם. הוא למד על כך מקרוב, כאשר שר החינוך הקודם גדעון סער הכריז מלחמה על מחקר מקיף שערך ביחד עם פרופסור סמי עדואן מאוניברסיטת בית לחם על ספרי הלימוד של ישראל והרשות הפלסטינית. סער, ביחד עם כמה מבכירי משרדו, ניהלו מסע דה-לגיטימציה נגד בר-טל, בשיטה הדומה לפרשת אדר כהן

"כאיש מדע איני יכול להתעלם מכך שהחברה שלנו נמצאת בסכסוך, ושהיא מאופיינת על ידי נורמות של צייתנות" מסביר בר-טל. "אך כדי שחברה תוכל לצאת מסכסוך, היא חייבת להיות ביקורתית. אם אינך שואל את השאלות - אתה מונע שקיפות ודיון ציבורי. כשאתה מגביל זרימת מידע וחשיבה ביקורתית, אינך מאפשר תיקון עוולות, ואתה נכנס למערבולת הרסנית שיוצרת חברה פגומה. ההשתקה, הקונפורמיות, שיתוף הפעולה והצייתנות מזינים את הסכסוך. אלה תסמינים ברורים של חברה חולה", הוא מטיח, "אספקה מתמדת של מידע נכון ומהימן – גם אם כואב, וביקורת עצמית נוקבת – גם אם מרגיזה, הם מרשם הכרחי להבראה."

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: school textbooks, us, censorship

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept