ישראל פולס

תקרת הזכוכית של הנשים בפוליטיקה

p
המחבר
בקצרה
הנשים הישראליות אסרטיביות, מוכשרות ונועזות, כותב בן כספית, אבל בדרכן לצמרת הפוליטית הן נתקלות במחסום בלתי עביר: אין להן עבר צבאי מפואר.

ישראל מוגדרת בדרך כלל כדמוקרטיה מערבית. ברוב התחומים זה מדויק, ובעיקר כשמשווים אותה לשכנותיה ולמזרח התיכון כולו. הדמוקרטיה הישראלית חיה ותוססת, התקשורת חופשית (אם כי נתונה למתקפה מצד ראש הממשלה), ארגוני זכויות הפרט והאדם פעילים, הזירה הפוליטית סואנת, מפלגות קמות ומתפרקות, האלקטורט הישראלי מפתיע לפעמים גם את עצמו. לשלושה יהודים יהיו תמיד לפחות ארבע דעות שונות, זו תופעה מוכרת, והיא באה לידי ביטוי גם בזירה הישראלית, כצפוי. חגיגה דמוקרטית של ממש.

אבל לא בכל התחומים יכולה ישראל להתפאר בנתונים חיוביים. ייצוג נשים הוא אחד התחומים שבהם מפגרת הדמוקרטיה הישראלית פיגור ניכר יחסית לאחיותיה במערב. הכנסת ה-19, שנבחרה בינואר, מחזיקה במספר שיא של נשים, כרבע מכלל הח"כים הן נשים, אבל זה עדיין מחצית משיעור ייצוגן של הנשים באוכלוסייה, ופחות מהממוצע המקובל במערב. זאת, ועוד: נשים נעדרות מתחומים חשובים רבים אחרים - מספר הנשים בתפקידי ניהול בישראל אינו גבוה. מספרן בדירקטוריונים, בתפקידי מפתח, בעמדות מנכ"ל, בבנקאות, בתעשייה, במשרות בכירות ובעוד תחומים רבים אחרים, נמוך משמעותית מהמקובל. הנשים הישראליות אסרטיביות, מוכשרות, נועזות ונחושות, ועדיין הן רחוקות מאוד ממצב של שוויון, או אפילו כמעט שוויון, בכל הקשור לעמדות השפעה, ניהול וכוח מול הגברים.

ההמחשה הבולטת ביותר למצב המדאיג הזה היא בממשלות ישראל. אחוז הנשים בממשלה בישראל היה תמיד זעום, לפעמים ממש מעליב. בממשלת נתניהו האחרונה, שמנתה 31 שרים, היו 3 נשים בלבד. פחות מ-10 אחוזים. יותר נמוך מזה, קשה יהיה לרדת. נכון, הייתה כאן ראש ממשלה אישה, גולדה מאיר שמה, אבל היא הוגדרה בזמנו כ"יותר גבר" מהגברים שהקיפו אותה. הנסיבות שהושיבו את מאיר על כס ראש הממשלה בישראל היו מיוחדות, ולא חזרו מאז על עצמן. הכי קרוב לשחזר את ההישג של גולדה הגיעה ציפי לבני, שכרעה על קו הסיום, והובסה בידי קומבינציה של שוביניזם ומגבלה פוליטית.

מדוע מודרות הנשים הישראליות מהזירה הפוליטית? ישנן סיבות אובייקטיביות: הפוליטיקה הישראלית כוחנית, גברית ושוביניסטית. היא שופעת יצרים ומרפקים מחודדים, היא תובענית ומצריכה השקעת אנרגיות רבות, כולל ויתור ניכר על חיים פרטיים וחיי משפחה מסודרים. בתור התחלה, זו כבר מכשלה לא פשוטה עבור נשים, שבלחץ החברה עדיין נדרשות להיות אחראיות על התא המשפחתי ותפקודו. הפוליטיקה הישראלית מוכרת גם כשופעת קומבינות אפלות, בריתות מפוקפקות ועסקאות חוקיות למחצה, או כלל לא. פרשיות של קניית קולות, שימוש בקבלני קולות ורשימות חיסול פוליטיות מתפרסמות כאן אצלנו חדשות לבקרים. נשים, מתברר, בנויות פחות לסגנון כזה של פעילות, וזה ייאמר לזכותן. ועדיין, ישראל לא המציאה שום דבר חדש בתחום. גם במדינות אחרות יש פוליטיקה כוחנית ואפלה, ועדיין, יש בהן יותר נשים בפוליטיקה.

המכשול הנוסף, זה שבאמת מונע ומדיר נשים מהעפלה לשלבים הגבוהים של הפוליטיקה בישראל, הוא המכשול הצבאי. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שחיה עדיין על חרבה. מדינה שעצם קיומה נתון עדיין בספק, אויביה מקיפים אותה ומאיימים להטביע אותה בים של עוינות שוצפת, מדינה שברגע שלא יהיה בה צבא אימתני, היא לא תהיה. ולכן, אחת המקפצות המשמעותיות ביותר לצמרת הפוליטיקה הישראלית היא הממסד הצבאי. ישראל נשלטת שנות דור על ידי גנרלים. רמטכ"לים, אלופים, ראשי שב"כ ומוסד, ניצבים במשטרה, כל מי שעסק אי פעם במלחמות ישראל, כל מי ששקד על ביטחון המדינה, נחשב לכזה שראוי וכשיר לעמדות הנהגה לאומית.

הישראלי הממוצע מודאג ממחירי הדיור, מיוקר המחיה, מההשתלטות החרדית, מרמת החינוך, אך בסוף היום, כשהוא הולך לקלפי, הוא יצביע על פי "מדד הביטחון". במילים אחרות: "מי ישמור עליו יותר טוב מפני הערבים". זו הסיבה היחידה שאפשרה לבנימין נתניהו, ראש ממשלה כושל במיוחד, לנצח בשיניים ובציפורניים גם את הבחירות האחרונות - ניצחון שכולו מפלה. ביבי, אמנם, לא היה גנרל (הוא היה סרן בסיירת מטכ"ל), אבל הוא נתפס כאבי האיום האיראני וכמי שיידע הכי טוב להתייצב מולו, או לפחות לנאום עליו באו"ם. בכל מדינה אחרת, ביבי היה כבר מפסיד את השלטון מזמן. בישראל, הוא עדיין אתנו איכשהו, רק בגלל העניין הביטחוני.

ולכן, אפשר להבין את הנשים שמגיעות לפוליטיקה במספרים צנועים יחסית. הן מכירות במצב הזה מלכתחילה, הן יודעות שרק נס יוכל להביא אותן לעמדת הנהגה אמיתית, הן מבינות שהחונטה הביטחונית מנהלת בסופו של יום את העניינים, ושרק מי שדרגות מפוארות עיטרו את כתפיו ייחשב כשיר להנהגת העם הנצור בציון.

אבל זה לא הכל. יש בישראל חרדים. מספרם גדל במהירות, והוא כבר חצה מזמן את רף 10 האחוזים. המגזר הזה מדיר נשים באופן מוחלט, כאילו אינן קיימות, כמעט כנהוג במדינות איסלמיסטיות כמו איראן וסעודיה. ויש בישראל גם ערבים. הם חצו כבר מזמן את רף ה-20 אחוז מהאוכלוסייה. אצל הערבים המצב אינו טוטאלי כמו בקרב החרדים, מדי פעם צצה חברת כנסת ערביה, אבל הנשים מודרות מאוד גם במגזר הזה, וכדי להגיע לכנסת זקוקה אישה ערביה לנסיבות מיוחדות ולמצבור של ניסים. כך שמלכתחילה צריך להוריד כרבע מהנשים בישראל מסדר הכוחות הפוטנציאלי, מה שאולי מסביר את המספרים הנוכחיים.

ומה היה לנו בבחירות האחרונות? מספר שיא של נשים בכנסת, כרבע מכלל חברי הכנסת הם נשים. מעניין שזה קורה במקביל לחוק הצינון הדרקוני שהוטל כאן על קציני צבא ובכירי מערכות הביטחון, המונע מהם להיכנס  לפוליטיקה 3 שנים לאחר השחרור. החוק הזה בעייתי לכשעצמו, אבל יכול להיות שהוא משחרר במשהו את הפקק הקבוע על פתח הכניסה לפוליטיקה, ויכול להיות שדווקא בהשראתו צמח מספר המחוקקות הישראליות בכנסת ה-19. הנשים בישראל צועדות בדרך הנכונה, למרות תנאי הסף הקשים ואבני הנגף הגדולות, אבל הדרך הזו עוד ארוכה ומפותלת.

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: ultra-orthodox, military, israel, female participation, democracy, arabs

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept