סיבובי הבחירות הסמוכים לימדו את הנבחרים הישראלים לשנות מדרכם. אם בעבר היו נוהגים להסיר את המסכות מיד לאחר הבחירות ומנסים להוביל לכיוון שאליו רצו באמת להוביל (מנחם בגין ונסיגתו המלאה מכל חצי האי סיני; יצחק רבין שאמר לפני הבחירות כי רק מטורף ייסוג מרמת הגולן, והודיע למזכיר המדינה האמריקאי על נכונותו לסגת, נסיגה מלאה מכל הרמה, אם ייענו צרכי הביטחון של ישראל; בנימין נתניהו שנשבע כי לא ייתן יד להקמת מדינה פלסטינית לפני הבחירות, ואילו לאחריהן נאם את נאום בר אילן שלו) – עכשיו הם חוששים מפני סבב בחירות נוסף שיתקיים, אולי, עוד מעט, ויחשוף מוקדם מדי את הפער שבין הבטחות הבחירות שלהם ונכונותם לבצען.
כיון שכך, נוצרה בחודשים האחרונים תופעה חדשה – הנבחרים נשארים במסכות למשך תקופה ארוכה מבעבר, וכך אנו מוצאים את עצמנו במערכת בחירות מתמשכת, שבה התעמולה והמדיניות משמשות בערבוביה וקשה מאוד להבחין ביניהן.
