התהליך המדיני הקפוא בין ישראל לפלסטינים מאז "שיחות ג'ון קרי" שהסתיימו לפני כחמש שנים [2014], לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות האחרונה בישראל. רק האפשרות הנדחית של הצגת תכנית השלום של טראמפ ריחפה מעליה, ונתניהו אפילו ניצל אותה כדי לטעון כי רק הוא יכול לעמוד מול התכנית הזו. אך כיוון שפרטיה אינם ידועים – לא היוותה "עסקת המאה" סלע מחלוקת שעליו התקיים דיון בין-מפלגתי.
לעומת זאת, שאלת ההתייחסות לירי הטילים מעזה חזרה על עצמה ויצרה חזיתות בלתי צפויות. בימין טענו כי מצד אחד נתניהו מטפל בחמאס בכפפות של משי ומאפשר את התשלומים החודשיים של הנציג הקטארי; אך מצד שני הוא אינו מאשר מבצע צבאי להבסת החמאס (זרוע "האחים המוסלמים" בעזה) והג'יהאד האסלאמי (זרוע איראן בעזה), משום שהוא חושש שעימות צבאי כזה יגרום לישראל אבדות רבות ואולי גם הישארות בעזה לאחר שזו תיכבש מחדש. לביקורת הימין הצטרפה ביקורתם של יו"ר כחול לבן בני גנץ ושל יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן.