בסוף, כמו בהתחלה, זהו משאל עם על ביבי
בסוף מערכת הבחירות, לאחר שלא הצלחנו להבחין בהבדלים עמוקים בין המפלגות המובילות - לא בנושא עזה, לא בנושא פתרון הסכסוך עם הפלסטינים ולא בנושאי חינוך ובריאות - חזרה לסדר היום השאלה הראשונה: האם נתניהו רשאי להמשיך?
בראשית מערכת הבחירות הנוכחית בישראל נדמה היה כי כל המערכת תעסוק רק בשאלה אחת: האם ראש ממשלה שנחשד בעבירות כבדות יכול לזכות בתמיכת ההמונים לקדנציה נוספת, בדרכו לשבור את שיא שנות הכהונה שקבע דוד בן גוריון.
נדמה היה לרגע שמערכת הבחירות הסתיימה כשהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הודיע כי בכוונתו להגיש כתב אישום המחשיד את בנימין נתניהו בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, בכפוף לשימוע. אולם הסקרים, שמילאו במערכת הבחירות הזו תפקיד מרכזי למרות שהכזיבו כל כך בעבר, הראו כי לא הייתה להחלטה השפעה של ממש.
בהמשך, אירעו אירועים רבים וצפופים, חלקם בהפתעה מוחלטת, חלקם צפויים, חלקם יזומים וחלקם לא. היו גם תופעות בלתי נשלטות: פרסומי בחירות שביישו את המטות ושהוסרו במהירות מן הרשת, הקלטות מפגישות סגורות שחשפו את פניהם האחרות של המועמדים, עימותים על גדר הגבול עם החמאס, וירי טילים מעזה על מרכז הארץ. מזכיר המדינה מייק פומפאו ביקר כאן ונתניהו ליווה אותו אל הכותל, ושליט ברזיל ז'איר בולסונרו ביקר, ונתניהו, מדריך תיירים ותיק, ליווה גם אותו אל הכותל. לקראת סוף המערכה, הובאו ארצה עצמותיו של זכריה באומל. היו גם נאומים באיפא"ק, ופגישה נוספת עם דונלד טראמפ בבית הלבן. והודלפה הפריצה לטלפון הנייד של בני גנץ, ולא הבנו כל כך מדוע הוא אשם. זה לא בדיוק כמו לשכוח במסעדה מסמכים מסווגים.
אבל דומה שכל הדברים הללו לא השפיעו על הסקרים. מרגע שנוצר השילוב בין שלושת הרמטכ"לים לשעבר לבין מפלגתו של יאיר לפיד, התקבעה רשימת כחול לבן כמובילה בסקרים (להוציא חלק קטן מהם), כשהיא עוטה ארשת של ימין רך אך מצליחה לקרוץ רק למעטים בימין. את עיקר תומכיה משכה ממפלגות השמאל, בעיקר מהעבודה והתנועה. ההצלחה של הרמטכ"לים היא בהקמתו תוך זמן כה קצר של מיזם שעיקר המסר שלו הוא שפיות וניקיון כפיים, תוך עקיפת הליכוד. כישלונם טמון בכך שמאמציהם להציג את עצמם כמפלגת מרכז בטענת הבוסר שכבר אין שמאל ואין ימין לא עלו יפה, כצפוי.
