ישראל פולס

התחקיר שבכירי צה"ל חייבים לקרוא

p
המחבר
בקצרה
מומלץ מאוד לקצונה הבכירה בצה"ל לקרוא את התחקיר המפורט של הניו יורק טיימס על הריגתה של הפרמדיקית הפלסטינית הצעירה רוזאן אל נג'אר בהפגנות בגבול ישראל-עזה. מספר ההרוגים הגבוה על הגדר מחייב את צה"ל לשוב אל הוראות הפתיחה באש.

התחקיר המאוד מפורט של דייוויד האלבפינגר בניו יורק טיימס על הריגתה של רוזאן אל נג'אר לפני למעלה מחצי שנה [1 ביוני 2018], על גבול הרצועה, מחייב את ישראל להערכה מחודשת של התנהגותנו אל מול המפגינים הפלסטינים מעברה השני של הגדר. מדובר בעיתון החשוב בעולם, בעיתונאי שנשלח לישראל אשר אי אפשר להגדירו כעוין לנו, ובתחקיר שאיננו מתלהם ונזהר במסקנותיו.

כ-200 ההרוגים הפלסטינים מאש צלפינו, מהם 70-60 הרוגים אשר על פי בכיר בצה"ל (כך התחקיר) נורו למרות שלא היו יעדי הירי, אינם יכולים לאפשר למערכת להמשיך בשגרת ימי השישי. בהם – גם במקרים של רגיעה יחסית –נהרגים לפחות צעיר אחד או שניים בכל פעם מאש כוחותינו.

סיפורה של הצעירה בת ה-20, שהייתה לבושה בחלוק של צוות רפואי ומצאה את מותה מאש צה"ל ממרחק שאי אפשר היה שלא לראות ממנו כי מדובר בפרמדיקית, איננו סיפור רגיל על פעילת חמאס. מדובר בבת למשפחת פליטים פלסטינים מכפר סלמה שליד יפו. מלבד ביקור במצרים כשהייתה בת שלוש, היא לא עזבה את רצועת עזה וגדלה בכלא הגדול הזה.

בגיל 15 עברה עליה טראומה: מסיבה כלשהי, הוחרמה דודתה האהובה על ידי משפחתה. יום אחד, במטבח שממנו הדירו אותה, פרץ עימות קשה בין דודתה ההרה לבין סבתה; הסבתא דחפה את בתה וזו נפלה והתגלגלה על גרם המדרגות, עד שהגיעה לרצפה ללא רוח חיים. גם העובר מת. רק רוזאן הייתה עדה למעשה הקשה הזה והחליטה להעיד. היא אמרה למקורביה כי בעיניה הצדק חשוב יותר מהקרבה המשפחתית. עדותה גרמה לכך שסבתה עמדה למשפט ונשלחה לשנת מאסר.

רוזאן הפכה לסמל של אומץ לב, ושימעה יצא למרחוק. המצור הישראלי-מצרי על עזה גרם לה להביע את דעתה ברשתות החברתיות על העוול ועל הפגיעה הקולקטיבית בתושבי רצועת עזה הצפופה. כאשר החלו הפגנות הגדר, היא מצאה את עצמה מתייצבת מיד לצד המפגינים, בצוותי הרפואה, למרות שלא הייתה אחות מוסמכת. חלומה היה ללמוד בבית ספר לאחיות.

היא ידעה שההצטרפות למפגינים טומנת בחובה סכנה לא מעטה, אך לא חששה. היא הרבתה להתראיין לעיתונות העולמית. "אני צבא לעצמי, וחרב לצבא שלי", היא הודיעה לאחד העיתונים, והפכה לאחד הדוברים הלא רשמיים של מפגיני הגדר. פחות מחודש לפני שנהרגה היא כתבה בפייסבוק: "כשחיי יסתיימו, עשו אותי לזיכרון מתוק"; שבועיים לפני שנהרגה, היא כתבה לידידתה התנצלות מראש למקרה שתיהרג, ובקשה לתפילה יפה לזכרה.

ביום שישי האחרון בחייה, בשעה 18:31, כך על פי התחקיר, נורה לעברה הכדור שהמית אותה. טענת צה"ל הייתה שלא הייתה כוונה לפגוע בה אלא באדם עם חולצה צהובה שהתקרב באותה שעה אל הגדר; אלא שניתוח של הצילומים מהזירה המזהים אדם כזה, לבוש חולצה כזו, מלמדים כי הוא עמד במרחק גדול גם מהגדר וגם מרוזאן. אחת האפשרויות הייתה שהכדור אכן נורה לכיוון שונה, וכי נתז (ריקושט) פגע באישה הצעירה. לא נמצא החייל שירה את הכדור אשר כוון לעבר האיש בצהוב ופגע בפרמדיקית.

הפרקליט הצבאי הראשי בחן את המקרה והחליט להעביר אותו לבחינת המשטרה הצבאית החוקרת. זה היה המקרה השני שהועבר לבחינה כזו מאז ראשית ההפגנות במארס אשתקד [2018]. העניין עדיין נמצא בבדיקה.

הניו יורק טיימס טוען כי הוראות הפתיחה באש (שאינן ניתנות לחשיפה פומבית) מאפשרות לירות ירי חי מול רצועת עזה רק בשני מקרים: של סיכון ישיר לחיילי צה"ל ושל ניסיון לפרוץ את הגדר המפרידה בין רצועת עזה לישראל. אין ספק שבמקרה של רוזאן לא זה היה המקרה.

העיתון טוען, כי הכדור שהרג את רוזאן נורה מרובהו של צלף ישראלי אל תוך קהל שכלל צוות רפואי אשר קל היה לזהותו. שחזור האירוע באמצעות צילומי וידאו ותמונות, מוכיח כי לא נשקפה לחיילים כל סכנה מידי הצוות הרפואי. גם אם לא הייתה כוונה להרוג מישהו מהצוותים הרפואיים, היה הירי הישראלי – לטענת העיתון – בבחינת רשלנות במקרה הטוב ופשע מלחמה במקרה הרע.

לטענת הצבא, לא נשמרו בידו צילומים מהאירוע ולכן אי אפשר לאמת את הצילומים הנמצאים בידי העיתון. סא"ל יונתן קונריקוס, איש דובר צה"ל, המצוטט בתחקיר, מסביר למראייניו כי הגנת הגבול היא "עסק מסובך", ולרוע המזל מתרחשות תאונות ומתרחשות תוצאות שלא התכוונו אליהן.

רוזאן, לדברי כותב התחקיר, הפכה סמל למאבק של הפלסטינים בעזה כנגד ישראל. זהו גם סמל, בעיניהם, לסכסוך שאין רואים את סיומו בין ישראל לפלסטינים, ולחיים רבים כל כך שהסתיימו לשווא, בטרם עת.

אין צורך להזדהות עם כל מילה בתחקיר העיתון הזהיר ביותר בעולם כדי לקרוא אותו, ומומלץ מאוד לקצונה הבכירה בצה"ל לטרוח ולקרוא את הדברים. מומלץ גם לא ללכת בדרך שננקטה בעקבות פרשת הילד מוחמד א-דורא בראשית האינתיפאדה השנייה [ספטמבר 2000], שנהרג מכדור בעודו בזרועות אביו. גם אם מישהו ינסה להראות באמצעות זווית כזו או אחרת את חפותם המלאה של חיילי צה"ל, זה לא ימנע את הפיכתה של האישה הצעירה שנהרגה לסמל ההפגנות בעזה, ולא ישכנע את העולם כי צה"ל נאלץ להגן על עצמו במקרה הזה.

כך או אחרת, העשרות הרבות שנהרגו במהלך תשעת החודשים האחרונים בגבול הרצועה, אשר גם בצה"ל מודים כי לא הייתה כוונה להורגם, מחייבים לשוב אל הוראות הפתיחה באש. מי שבודק את התיק הספציפי הזה במשטרה הצבאית החוקרת יקרא בוודאי את תחקיר הניו יורק טיימס, ומן הראוי שיתייחס אליו במהלך ניסיונו להגיע לחקר האמת. אבל התשובה האמיתית לא תינתן רק בהצגת ראיות לגבי הריגתה של רוזאן אלא בהסקת מסקנות ברמת המקרו בעקבות החודשים הרבים שעברו מאז תחילת ההפגנות, מתוך מאמץ יצירתי שלא להמשיך בשגרת ההרג, וגם שלא להעניק לאויב "שהידים" המהווים, מיד, מודלים לחיקוי.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept